האירוע, ספרה של כלת פרס נובל לספרות לשנת 2022 אנני ארנו, עוסק בהפלה לא חוקית בצרפת של שנות השישים של המאה העשרים, ובהדהוד השתיקה החברתית והרגשית אשר מתקיים ביחס אליה.
בחורה כבת 23, סטודנטית מבריקה, בת למשפחת פועלים, נאלצת להתמודד כמעט לבדה, תוך כדי סכנת מוות, עם גורלה כמי שנכנסה להיריון לא רצוי – בתקופה שבה נשים כבר היו חופשיות לכאורה לקיים יחסי מין מחוץ לנישואין.
בממואר יוצא דופן בעוצמתו, אחד הטקסטים החשובים והמטרידים ביותר שנכתבו על הפלה, ארנו הופכת את מה שאין זוכרים את התאריך שלו, את מה שנוטים שלא לציין, ל"אירוע", לדבר-מה שניתן לכתוב עליו, שיש לדבר בו, ומוציאה את ניסיונן נטול המילים של נשים רבות אל התרבות. כנאמר בנימוקים להענקת פרס נובל לארנו, בכתיבתה בולטים "האומץ והחדות הקלינית איתם היא חושפת את השורשים, הניכור והמעצורים הקולקטיביים בזיכרון האישי".
כבר שנים אני סובבת סביב האירוע הזה בחיי. קריאה ברומן על הפלה ממיטה עליי זעזוע חסר דימויים או מחשבות, כאילו המילים מתחלפות מיד בתחושה אלימה. באותו אופן, כשאני שומעת במקרה את "ריקוד היוונית" או את "הזיכרון שלי נחלש" או כל שיר אחר שליווה אותי באותה תקופה, אני מתחלחלת מחדש.
לפני שבוע התחלתי לכתוב את הסיפור הזה, בלי להיות כלל בטוחה אם אמשיך. רציתי רק לבדוק את מידת הרצון שלי לכתוב על הנושא, רצון שפילח אותי באופן קבוע בכל פעם שעסקתי בכתיבת הספר שעליו אני עובדת מזה שנתיים. התנגדתי בלי שיכולתי להפסיק לחשוב על כך. כניעה לרצון הזה נראתה לי מפחידה. אבל גם אמרתי לעצמי שאני יכולה למות בלי שאעשה דבר בנוגע לאירוע הזה. ואם יש בכך עוול, אכן יהיה זה עוול לא להעלות אותו על הכתב. לילה אחד חלמתי שאני מחזיקה בידי ספר שכתבתי על ההפלה שעברתי, אבל אי-אפשר למצוא אותו בחנויות הספרים והוא לא מופיע בשום קטלוג. בתחתית הכריכה, באותיות גדולות, הופיעה המילה "אזל". אני לא יודעת אם משמעות החלום הייתה שעליי לכתוב את הספר או שאין בכך כל טעם.
