תרגול של שלום

מלחמה ושלום נולדים בלבבות של בני האדם, ומה מוזר שאף כי כולם רוצים לחיות בשלום, הדרך שבה ניסינו לאורך כל הדורות להגיע לכך מעולם לא צלחה: אנחנו מנסים למצוא שלום ואושר בדרך של יציאה למלחמה.  זה קורה במשפחה ובמערכות היחסים שלנו עם האנשים הקרובים לנו; אנחנו חוזרים הביתה מעמל יומנו וכל רצוננו הוא קצת שקט ושלווה, אך מסיבה זו או אחרת האווירה בבית כמרקחה ואנחנו מתחילים לכעוס על בני המשפחה. מה מניע אותנו? אנחנו מבקשים אושר, נועם ושלום, ואילו ההתנהגות שלנו רק מחריפה את המצב. זה קורה בבית, במקום העבודה, בקהילה ואפילו בזמן נהיגה – אנחנו נוהגים לתומנו ומישהו חותך את מסלול הנסיעה שלנו, ומה קורה אז? אנחנו מתרגזים, פותחים את שמשת הרכב וצועקים לעברו.  מלחמה מתחילה כשאנחנו מקשיחים את לבנו. אנחנו עושים זאת בקלות – גם בתגובה לאירועים פעוטים וגם בהתנהלות חמורה והרסנית כמו שנאה ודעות קדומות – כל אימת שאנו חשים חוסר נוחות. זה כה מצער, כי המניע האמיתי לכך שאנו מקשיחים את לבנו הוא רצוננו לחוש הקלה מסוימת, שחרור מהמצוקה שאנו נתונים בה.  קראתי פעם שיר שאחת משורותיו הציעה הגדרה טובה של שלום: ״ריכוך הנוקשות שבלבנו״. אנחנו יכולים לדבר נגד מלחמות ולהפגין נגד מלחמות עד בלי די, אך כל עוד ליבם של בני אדם ימשיך להיסגר זה לזה, לא יהיה קץ למלחמות.