המשרד לאושר עילאי של ארונדהטי רוי, זוכת פרס בוקר על הספר אלוהי הדברים הקטנים, הוא סיפור אהבה שובר-לב וקריאת תיגר נוקבת - על זהות מגדרית ועל אנשים שרוסקו על ידי העולם שבו הם חיים ואז הוטלאו בחזרה באמצעות מעשי אהבה ותקווה.
הספר לוקח אותנו למסע ארוך ואינטימי בתת-היבשת ההודית – משיכוני העוני הצפופים של דלהי הישנה והדרכים של העיר החדשה אל ההרים והעמקים של קשמיר ומעבר להם, היכן ששלום הוא מלחמה ומלחמה היא שלום.
אנחנו פוגשים את אַנג'וּם, שנולדה כילד אַפטאבּ, פורשת שטיח פרסי מרופט בבית הקברות שהיא קוראת לו בית; את טילו ואת הגברים שאהבו אותה, בהם מוסא, אהוב ואהוב-לשעבר, מאהב ומאהב-לשעבר, שגורלותיהם שזורים זה בזה לנצח; את בעל הבית של טילו, מחזר לשעבר וקצין מודיעין בקאבול כיום; ואז אנחנו פוגשים את מיס ג'בּין הראשונה והשנייה: הראשונה ילדה שנולדה בשרינגאר ונקברה בבית הקברות של המרטירים, השנייה נמצאה בחצות, נטושה על מדרכת בטון בלב ניו-דלהי.
בשעה קסומה, לאחר שהשמש שוקעת אבל כשעוד יש אור, מתנתקים צבאות של שועלים מעופפים מעצי הבניאן שבבית הקברות הישן ונישאים בשמי העיר כעשן. כשעוזבים העטלפים, חוזרים העורבים הביתה. לא כל המולת שיבתם הביתה ממלאת את השקט שהותירו הדרורים הנעדרים והנשרים הזקנים לבני הגב, שומרי המתים במשך יותר ממיליון שנה, שנמחו מעל פני האדמה. הנשרים מתו מהרעלת דיקלופֵנאק. הדיקלופנאק, אספירין של פרות, שניתן לבקר כמְרַפֵּה שרירים, כדי להקל כאבים ולהגביר את ייצור החלב, פועל - פעל - כמו גז עצבים על נשרים לבני גב. כל פרה חולבת או תאואה, שהורגעו כימית ומתו, נהפכו לפיתיון רעיל לנשר. שעה שהבקר נהפך למכונות חלב משובחות יותר, שעה שהעיר אכלה יותר גלידה, חטיפי חמאה, ופלים וגלידות וסוכריות שוקולד ושתתה יותר מילקשייקים של מנגו, החלו צווארי הנשרים להישמט כמו היו עייפים ופשוט לא היו מסוגלים להישאר ערים. זְקני כסף של רוק נטפו ממקוריהם, והם צנחו בזה אחר זה מענפיהם ללא רוח חיים.
