אולי הספר המצחיק והעצוב ביותר שנכתב אי פעם על מלחמה. רומן אנטי-מלחמתי שהיה לספר פולחן. עלילתו מתרחשת בזמן מלחמת העולם השנייה, ומספרת על קורותיו של קצין ושמו יוסריאן, שהיה מטיל פצצות בטייסת חיל האוויר האמריקאי.
הגיבור המיתולוגי של מלכוד 22, יוֹסַריאן, הוא ממש משוגע: הוא לא רוצה שהאויבים שלו יהרגו אותו. ועל האויבים שלו, בצבא שלו, הגנרלים והקולונלים והרופאים והפסיכיאטרים וכל מי ששולח אותו להמשיך לטוס ולהפציץ וליהרג, אומר המספר: "האני מאמין [של הגנרל דְרידְל] כחייל מקצועי היה אחיד ומרוכז: הוא האמין שהגברים הצעירים שקיבלו ממנו פקודות צריכים להיות נכונים למסור את חייהם למען האידיאלים, השאיפות והמוזרויות של הגברים הזקנים שמהם קיבל הוא פקודות".
יוסריאן מבין את זה, ופשוט אי-אפשר להאמין עד כמה הוא שפוי. זהו המלכוד - מלכוד 22. קלסיקה של ג'וזף הלר על אנשים נפלאים, מוּכֵּי הלם קרב, שמתנחמים בזרועות זונות איטלקיות מכוערות, מקסימות, בשטחים הכבושים. הלר (1999-1923) היה מטיל פצצות במטוס B-52, ולאחר שחרורו מהשירות הצבאי פנה לאקדמיה ולכתיבה.
זאת היתה אהבה ממבט ראשון. בפעם הראשונה שיוֹסַריאן ראה את הכומר הצבאי הוא התאהב בו עד טירוף. יוֹסַריאן היה בבית החולים עם כאב בכבד שהיה בדיוק טיפה פחות מצהבת. הרופאים היו נבוכים מהעובדה שזה לא ממש צהבת. אם זה היה הופך לצהבת הם היו יכולים לטפל בזה. אם זה לא היה הופך לצהבת והיה חולף הם היו יכולים לשחרר אותו. אבל הדבר הזה של בדיוק טיפה פחות מצהבת כל הזמן, זה בילבל אותם.הם באו כל בוקר, שלושה גברים נמרצים ורציניים, עם פיות יעילים ועיניים לא יעילות, מלוּוים באחות דאקֶט הנמרצת והרצינית, אחת האחיות במחלקה שלא אהבו את יוסריאן. הם עיינו בתרשים שבקצה המיטה ושאלו בלי סבלנות על הכאב. הם נראו נרגזים כשאמר להם שזה בדיוק אותו דבר.
