תרגום חדש לההפוגה, ספרו השני של פרימו לוי – מעין ספר המשך, שראה אור 15 שנים לאחר פרסום הקלסיקה אם זה אדם, ונחשב לספרו הססגוני והעליז ביותר. הספר היה הצלחתו הראשונה של לוי אצל קהל הקוראים, הלהיב את המבקרים ומיצב את לוי לראשונה כאחד הסופרים החשובים באיטליה.
לוי מספר על ההרפתקאות לאחר השחרור מאושוויץ ותום המלחמה, כאשר הוא ו-1,400 איטלקים שהצבא האדום אסף הפקידו את גורלם בידי הביורוקרטיה הסובייטית. לוי מתמקד בספר בדמויות שהוא מעריץ, חברים־למסע שמציגים מדי יום מופעים חיוניים וממריצים, אשר מציתים בו־עצמו מחדש את שמחת החיים שאַוּשוויץ כיבתה.
מאחרית־הדבר שהוסיף מנחם פרי לתרגום החדש לעברית, עולה כי מבט קרוב יותר בספר מגלה בו מרכיבים שבכוחם להפוך אותו דווקא לַפסימי בספריו של לוי, לטעת תחושה של אִיום מתקרב, ולרמוז שההפוגה היא תעתוע, וכי שום דבר מחוץ ללאגר אינו אמיתי: אַוּשוויץ אינה תאונה חד־פעמית של ההיסטוריה, היא לא חלפה מן העולם.
בימים הראשונים של ינואר 1945, תחת הלחץ של הצבא האדום המתקרב, פינו הגרמנים בחיפזון רב את אגן המכרות של שְׁלֶזיה. במקומות אחרים, בתנאים דומים, הם לא היססו להשמיד באש ובנשק את הלאגרים על יושביהם, ואילו במחוז של אַוּשוויץ הם פעלו אחרת: הוראות מגבוה (שהכתיב ככל הנראה היטלר־עצמו) כפו "לחַלֵץ" בכל מחיר כל אדם כשיר לעבודה. לכן פונו כל האסירים הבריאים, בתנאים מחרידים, לבּוּכֶנוואלד ולמַטהאוּזן, ואילו החולים ננטשו לנפשם. מסימנים שונים מותר להסיק שהכוונה הגרמנית המקורית היתה לא להשאיר במחנות הריכוז אף אדם חי; אבל התקפה אווירית כבדה בלילה, וההתקדמות הרוסית המהירה, דחקו את הגרמנים לשנות את דעתם ולפתוח בבריחה מבלי להשלים את חובתם ואת מלאכתם.
במרפאת הלאגר של בּוּנָה־מוֹנוֹביץ נשארנו שמונה־מאות. מאלה מתו כחמש־מאות ממחלתם, מקור ומרעב, לפני שהגיעו הרוסים, ועוד מאתיים מתו למרות הסיעוד בימים הראשונים שלאחר בואם.
