סיפורים שראו אור בשפת המקור ב-1974 מאת קלאריס ליספקטור, מן הכותבות החשובות בדורנו, עליה כתבה המבקרת הפמיניסטית הלן סיסקו ספר שבו טענה שהיא "הסופרת הגדולה ביותר במאה העשרים", הניצבת "במדרגה אחת עם קפקא".
בדומה לסיפוריה שאנו מכירות, גם כאן מדהימה אותנו ליספקטור במשפטים, דימויים והבחנות, אשר כמותם לא נכתבו מעולם קודם לכן - על נשים שהולכות ומגלות את עצמן מול דבר־של־מה־בכך; על אשה אדוקה הנרדמת בתפילה ונוטשת את קדושיה; על אשה לא מובנת לעצמה העומדת בשש בבוקר מול עולם לא מוכר, על קופיף זעיר כמו עכברוש המענג את הנוסעים באוטובוס; ועוד ועוד.
גברת ז'וֹרז' ב. שאוויֶר פשוט לא היתה מסוגלת לומר איך נכנסה. לא דרך איזה שער ראשי. היה נדמה לה, החולמנית במעורפל, שהיא נכנסה דרך מין פתח צר בהריסות של אתר בנייה, כאילו נדחקה דרך חור שנוצר במיוחד בשבילה. העובדה היא שכאשר הבחינה בכך, כבר היתה בפנים.
וכאשר הבחינה בכך, קלטה שהיא ממש, ממש בפנים. היא התהלכה בלי סוף בחללים התת־קרקעיים של אצטדיון מָרָקָנָה, או לפחות הם נראו לה כמערות צרות המגיעות אל אולמות סגורים, וכאשר נפתחו האולמות, היה רק חלון אחד שפנה לאצטדיון. וזה, עזוּב צרוּב באותה שעה, הבהיק בשמש קיצונית של חום יוצא־דופן, ששרר באותו יום בעיצומו של חורף.
אז עברה האשה בפרוזדור אפל. וזה הוביל אותה לפרוזדור אחר אפל יותר. היה נדמה לה שהתקרה בחללים התת־קרקעיים נמוכה.
וכאן הוביל אותה הפרוזדור הזה לעוד פרוזדור וזה הוביל אותה לעוד פרוזדור.
היא פנתה בפינת הפרוזדור הריק. וכאן נתקלה בעוד פינה. שהובילה אותה לעוד פרוזדור שהגיע לעוד פינה.
