פאול צלאן (1970-1920), מחשובי המשוררים במאה העשרים, מוכר לנו מפוגת מוות (Todesfuge), מהקינות ושירת הטבועים, משירי האבנים, השקד והפרח. אולם צלאן כתב גם פרוזה, אפוריזמים, הרהורים, סקיצות דרמטיות ורשימות על שאלת השירה.
מקצת הרשימות, כגון הפרוזה שיחה בהרים ואור נגד על הציור, ראו אור בחייו. רובן, כגון הערותיו על ה"אפלה" ועל ה"התייהדות" בשירה, נותרו בעיזבונו. קובץ זה מביא מבחר גדול מן הפרוזה של צלאן, מן ה"אבנים" שהותיר אחריו לעדות לפני מותו, ככל הנראה בהתאבדות בקפיצה מגשר מירבו לנהר הסן.
"אלה הם מיקרוליתים, שברירי אבנים, נראים-בקושי, נתזים זעירים בטוף הדחוס של קיומך – וכעת אתה מנסה, כמעט בלי מילים ואולי כבר נידונת לשתיקה לנצח-נצחים, לקרוא אותם אליך, לקבצם לכדי גבישי בדולח? דומה שאתה מחכה לתגבורות – מנין יבואו, תגיד?"
הלב נותר חבוי בחשכה וקשה, כמו אבן החכמים.
*
זה היה אביב, והעצים התעופפו אל ציפוריהם.
*
זמן רב כל כך הולך הכד השבור אל המעיין, עד שמימיו של זה יבשו.
*
כל דיבור על צדק אין בו טעם כל עוד הגדֹולה שבספינות הקרב לא התנפצה אל מצחו של טבוע.
*
ארבע עונות, ואין חמישית כדי להכריע במי מהן לבחור.
*
זמן כה רב נמשך חיבוקם עד שהאהבה נואשה מהם.
*
הוא מנע מעצמו גם את זה: את השמחה שבחוסר השמחה.
*
הוא הניח על המאזניים מעלות ופגמים, אשמה וחפּות, תכונות טובות ורעות, כי חיפש ודאות בטרם יחרוץ את דינו שלו. אבל כפות המאזניים, שהוכבדו בדרך זו, נשארו מאוזנות.
אולם מאחר שרצה לדעת, בכל מחיר, עצם את עיניו וחג פעמים רבות מספור סביב המאזניים, פעם בכיוון אחד, ופעם בכיוון הנגדי, חג וחג עד ששוב לא ידע באיזו כף היה המשא האחד ובאיזו האחר. אז הניח בעיניים עצומות על אחת הכפות את החלטתו לחרוץ דין עליו עצמו.
כששב ופקח את עיניו שקעה כמובן אחת הכפות, אולם שוב לא היה אפשר לדעת מי מהן: כף האשמה או כף החפות.
הוא נתקף זעם, סירב לראות בכך יתרון ודן את עצמו בלי שיוכל להתכחש להרגשה שייתכן כי אין בכך ממידת הצדק.
