ספרו השמיני והכל כך מצופה של סמי ברדוגו, אותו מעמיד מנחם פרי בשורה אחת עם חיי נישואים של דוד פוגל ויצירות עבריות פורצות דרך נוספות.
רוֹסלָאן איסָקוב, מהגר יליד אזרבייג'ן כבן חמישים, הוא הומו שחי בפריפריה, אבל מתנגד לכל הגדרה וכך חותך את עצמו מהחיים, אותם חיים שאליהם הוא כל כך משתוקק. כל זה משתנה כאשר הוא פוגש בחמור. הספר מלווה אותו לאורך שמונה ימים ביוני 2018. סיפור הטיפול בחמור הופך לעלילה מרתקת הממיסה את הלב ביופיה, ולצידה נפרשים המפגשים המיניים בין גיבור הספר לבין חברו היחיד, האמריקאי סטיב, כאשר ברקע מצבו הנוכחי מצוי מאורע יוצא דופן שהתרחש 24 שנים קודם לכן, שהספר חוזר אליו שוב ושוב.
כותב על הספר העורך, מנחם פרי:
[...] חמור הוא מאורע לא־שכיח בספרות העברית, מקבילה בת־זמננו ליצירות פורצות־דרך כגון אצל של גנסין, זכרון דברים של יעקב שבתאי ומִקדמות של יזהר. אך בעיקר הוא עומד כשווה־ערך לחיי נישואים של דוד פוגל, לא רק בשל גיבורו הנבדל, אלא בעיקר כי בדומה לפוגל יוצר ברדוגו באופן מַפעים עברית פורצת־גדר משלו, לשון חתרנית השוברת הצידה, מזעזעת את חלקי־הדיבור המקובעים וגוררת תמיד אל תגבור המוחשיוּת; עברית שבה "אוכלים את שובע המזון", ובה "גובה צנוע נח על גגות הבתים".
החיים לא עומדים בהבטחה שלהם. בגלל זה: חֲמוֹר.
רוֹסְלָאן מתקדם על השביל המשופע בכיוון החצר האחורית. שם, במַעֲלֵה השטח, הוא רואה אותו עומד, את חמור, ומיד הוא מתחיל להרגיש שאולי רק לבינתיים לא עומדים החיים בהבטחתם. לאט מתקרבות הרגליים שלו בעלייה המתונה ומבטו מתעצל מן הנִרפּוּת של חמור ומתענג עליה, וברוֹסְלָאן מתעורר דבר שלא חי אצלו לפני כמה דקות: התגבשות. חלקיקי הגוף שלו כמו מתכנסים יחד לנקודת־כובד אחת, ובאותו זמן בדיוק הופכת המחשבה מרושלת וקלילה, והיא מַקְלִילָה גם את האיברים הלכודים בִּפְנים.
ככה זה הרבה בזכותו של חמור - של מי שחי כאן בחצר הבלויה וראשו כפוף עכשיו אל העשב הלא־עשיר ואליו מצטרפות האוזניים הארוכות הלא־שמוטות, הכמעט מחודדות. אוזני חמור. ילדותיות־טיפשיות, אין בהן שום דבר מתגרה. כזה כנראה כולו; חמור לא נאבק, חמור מזמין, תמים, נינוח, כל־כך ראוי אל מצב השעה הזאת, משתלב. רוסלאן משתכנע בלי בעיה, מסכים ומתאים את עצמו. עוד ועוד מן הרפרוף, מקלות־הדעת מתפזרים לאורך ידיו, הליכתו נמרחת על השביל והעיניים שלו ממולכדות אל חמור, מתמקדות כעת בפרווה החומה־אפורה שלו, שבחלקה הצדדי, מעל לרגל האחורית, היא כמו מגולחת, או אולי מכוּסַחַת, וכנראה לא תצמח מחדש, וזה בגלל משהו שקרה לחמור לפני חמישה שבועות, אולי עוד באותו יום שבא לכאן.
