מהדורה חדשה משנת 2021 עם צאת סרטה של מגי ג'ילנהול לפי הספר. על העטיפה: אוליביה קולמן מהסרט The Lost Daughter.
במרכז הספר דמותה של לֶדָה, ילידת נפולי, מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטה של פירנצה - אֵם האוספת את שברי זהותה מול בנותיה ומול הטורפנות התובענית של האימהוּת.
שתי בנותיה הבוגרות עברו להתגורר עם אביהן בקנדה, היא לכאורה חופשייה, ובאופטימיות היא יוצאת לחופשת קיץ בעיירת חוף. אלא ששם היא נתקלת במשפחה נפוליטנית גדולה, גסה ורעשנית, שנוכחותה מבלבלת אותה, מושכת אותה, מאיימת עליה ובעיקר מחזירה אותה אל הצללים של הנשים במשפחה שלה, אשר עד כה סברה שהצליחה להיחלץ מהם.
רומן אמיץ של אלנה פרנטה על יחסים שבין הנשים בתא המשפחתי ועל המוסכמות של האימהוּת הטובה - קריאה מומלצת לכל הנשים שאינן מעיזות לדבר כך על אימהוּתן, ולכל הגברים הסבורים לתומם שהם יודעים מה עובר בנפשן של נשים.
התחלתי להרגיש רע אחרי פחות משעה של נהיגה. הצריבה במותן חזרה, אבל זמן־מה החלטתי לא לייחס לה חשיבות. נעשיתי מודאגת רק אחרי שתפסתי שאין לי די כוחות לאחוז בהגה. תוך שניות מעטות נעשה הראש שלי כבד, הפנסים הקדמיים נראו לי חיוורים יותר ויותר, עד מהרה אפילו שכחתי שאני יושבת ליד ההגה. היה לי רושם שאני דווקא נמצאת בים, בצהרי־היום.
החוף ריק, המים שקטים, אבל על מוט, מטרים אחדים משפת המים, מתנופף דגל אדום. אמא שלי, בקטנוּתי, היתה מפחידה אותי מאוד, היתה אומרת: לֶדָה, אף־פעם אל תתרחצי אם יש דגל אדום, הוא מודיע שהים סוער מאוד ואת יכולה לטבוע. הפחד נשאר לאורך השנים, וגם עכשיו, אפילו שהים הוא דף נייר שקוף הנמתח עד לאופק, אני לא מעיזה לטבול בו, אני חוששת. אני אומרת לעצמי: נו, תתרחצי, הם בטח שכחו את הדגל על התורן, ובינתיים אני עומדת על שפת המים, בוחנת אותם בזהירות בקצות בהונותי. רק מדי פעם אמא שלי מופיעה בפסגת גבעות החול וצועקת אלי כאילו אני עוד ילדה: לֶדָה, מה את עושה, את לא רואה את הדגל האדום?
