הכל מתחיל בפיגוע. אשה בשנות הארבעים שלה, בלי שום מסמך מזהה, נפצעת אנושות בשוק הירקות בירושלים, נאבקת במשך יומיים על חייה, ואחרי מותה שוכבת אלמונית במדור המתים של בית החולים, בהמתנה לבירור זהותה.
בחיפוש נוסף בסל הקניות שלה מתגלה תלוש משכורת של מאפייה גדולה בירושלים, קרוע ובלי שם, אבל העובדים והממונים במאפייה לא הרגישו בהיעדרה של שום עובדת. מקומון ירושלמי עומד לתקוף את המאפייה על התנכרותה לעובדת שלה מתוך "חוסר אנושיות מזעזע", אך בירור מגלה שהעובדת פוטרה לפני חודש, ורק בגלל תקלה ביורוקרטית המשיכה לקבל משכורת.
מה שהיה אפשר תחילה לפטור בהסבר טכני פשוט, מתגלגל ככדור-שלג של קומדיה, שהופכת בהדרגה לפסיון רב-עוצמה, בעל ממדים רוחניים ופסיכולוגיים. בעל-המפעל הישיש מסרב להסתפק בהתנצלות קצרה על אשמה עמומה. בעל-כורחו מוכנס לסיפור מנהל כוח אדם במפעל (הוא הממונה על משאבי אנוש, איש צבא-הקבע לשעבר, גיבור הספר), אשר בהדרגה הולך ונשאב לתוכו וסופח אותו לפנימיותו.
אף שהממונה על משאבי אנוש לא חיפש לעצמו את השליחות הזאת, הנה עכשיו, בקרינה הרכה של הבוקר, הבין שנובעת ממנה משמעות שלא ציפה לה. ולאחר שתורגמה לו והתבהרה בקשתה המדהימה של האשה הזקנה, שעמדה בגלימת נזיר ליד המדורה הגוועת, הפעימה אותו התרוממות־רוח. וירושלים זו, המתייסרת והמרופטת, שיצא ממנה לפני שבוע ימים, התחדשה לו לפתע בזיו חשיבותה, זו של ימי ילדותו.
ועדיין מקורה של השליחות המופלאה בתקלה ביורוקרטית פשוטה, שלאחר אזהרתו המוקדמת של עורך המקומון הירושלמי, עוד היה אפשר לפטור אותה בהסבר אמין, אולי מלוּוה בהתנצלות קצרה. אלא שבעל־המפעל, ישיש תקיף בן שמונים־ושבע, נתקף חרדה מוגזמת למוניטין שלו, ואותה התנצלות פשוטה, שיכלה להשכיח את כל הפרשה, לא הספיקה לו, והוא תבע מעצמו ומן הכפופים לו חרטה של ממש, גילוי ברור של כפרה, שהולידו מסע אל אופק רחוק.
