דמותו של פוֹסוֹנֶה, שרוב פרקי מפתח-כוכב מובאים מפיו, היא דמות בדויה לחלוטין. יחד עם זאת, המחבר המאזין לפוסונה ומשוחח עמו הוא פרימו לוי "האמיתי", עם הביוגרפיה שלו ברקע. ובניגוד לרוב כתיבתו של לוי, אין זה ספר על השואה.
מפתח-כוכב מספר את הרפתקאותיו של איש-מקצוע שהוא מרכיב עגורנים, גשרים תלויים, מגדלי נפט - טכנאי מיומן, שחייו מתנהלים בין נהרות גואים בהודו, קרחונים באלסקה, יערות אפריקאיים וטונדרה רוסית. פוסונה הפטפטן ורב-התושייה, בעל שכל-ישר עממי, הוא אדם ההולך בעקבות אידיאל המיומנות המקצועית שלו בנחישות כפייתית. ההרפתקאות הפיקרסקיות שהוא מספר עיקרן עבודתו עצמה, הרפתקאות הביצוע הטכני, ההצלחות והמפלות, ההופכות פה-ושם לפרקי מופת של קומדיה.
הרומן בנוי מצרור סיפורי פואנטה פיקנטיים, מלאי הומור, חום אנושי ודמיון חינני ומקורי. אבל כישרון הסיפור המצוין של לוי נעוץ בעיקר ביכולתו לסובב סיבוב-קל את הפרט השולי, התמים-למראה, כדי להאיר בעזרתו שאלות גדולות של הקיום. באמצעות אנאלוגיות בין חומרים נפרדים באותו פרק נוצר תמיד זרם תת-קרקעי של משמעות.
אבא שלי רצה לקרוא לי ליברו, כי רצה שאהיה חופשי. לא שהיו לו איזושהן דיעות פוליטיות, ההשקפה הפוליטית היחידה שהחזיק בה היתה לא להילחם, כי את זה עבר: חופשי, בשבילו, היה לא לעבוד תחת בעל-בית, אפילו שתים-עשרה שעות בסדנה שחורה מרוב פיח, ועם קרח בחורף, כמו הסדנה שלו, אפילו כמו מהגר, או להסתובב הנה-וחזרה בקרון כמו צוענים, אבל לא תחת בעל-בית, לא במיפעל, עושה כל החיים אותן תנועות, דבןק לסרט-נע, עד שבסוף אתה לא יודע כלום חוץ מזה, ונותנים לך דמי פרישה ופנסיה ואתה יושב על ספסלים בגינה.
