הרומן האחרון שכתבה נטליה גינצבורג - רומן-מכתבים, המביא את סיפורה של חבורת ידידים, על אהבותיהם, בגידותיהם ומות יקיריהם.
עזיבתו של ג'וזפה לארצות הברית והתפרקותו של "הבית" שבו נפגשים כולם בסופי- שבוע פותחת חליפת-מכתבים ענפה המשקפת פיסות חיים כבחתיכות של מראה שהתנפצה לרסיסים. זה הדימוי של נטליה גינצבורג עצמה, שכתבה על הספר: "כבר מן ההתחלה לא קיוויתי לדבר, המראה היתה שבורה, ואני ידעתי שלאחות את השברים יהיה בלתי-אפשרי, מעולם לא חוויתי את החסד שיש במראה שלמה הניצבת למולך".
אולי דווקא בכך ייחודו של הרומן הזה, שרבים רואים בו את הרומן הגדול ביותר של גינצבורג. ההצצה למכתביהם של האנשים הללו היא כהצצה לערימת מכתבים שמישהו מן החיים באמת זנח כשעבר דירה. ומעל לכל, יש בספר הזה חסד של אמפתיה אנושית.
ג'וזפה לפרוצ'ו
רומא, 15 באוקטובר
פרוצ'ו יקירי,
הבוקר קניתי את הכרטיס. אני נוסע ב-30 בנובמבר, בעוד חודש וחמישה-עשר יום. לפני שבוע שלחתי את התיבות שלי. יש בהן ספרים, בגדים וחולצות. כשיגיעו טלפן אלי. אני יודע שאתה מעדיף לטלפן ולא לכתוב מכתבים. אני להיפך.
