תרגום ראשון ומבורך לעברית של בית קַדְרות, הנחשב בעיני רבים לפסגת יצירתו של צ'ארלס דיקנס ולאחד מהרומנים האנגליים הגדולים בכל הזמנים. דיקנס מנסח בספר כתב אשמה חריף, סטירי וקוֹמי, על שיטה רצופה עוולות במשפט האנגלי, על הפוליטיקה האנגלית ועל החברה בכללה, ממעונות הפאר של האריסטוקרטיה ועד משכנות העוני המחפיר.
במרקם וירטואוזי של סבכי עלילות ועלילות משנה, מפגיש דיקנס בצמתים דרמתיים שלל דמויות וטיפוסים. מתוך אלה מזדקרת דמותה של אסתר סאמרסון, שהיא גם המספרת רבים מפרקי הספר. אסתר, שהיתה חשוכת אהבה בשנות ילדותה, גדלה ונעשית אישיות מלבבת שדרכיהן של נפשות אחרות מוליכות אליה ומתכנסות סביבה. מוצאה של אסתר לא ידוע, והשאלה מי הם הוריה נעשית תעלומה מסקרנת שתוצאותיה מגיעות עד כדי מתח בלשי.
לביקורת של דיקנס על שיטת המשפט, בסיפור שזמן התרחשותו בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-19, היה תפקיד חשוב בהמרצת תנועה שכבר היתה קיימת כשיצא הספר לאור (1852-1853), ותבעה רפורמה בשיטת המשפט האנגלית, וזו אכן התחוללה בשנת 1870.
ליטוגרפיה על העטיפה: ק. ב. ניו האוז וג'. ביילי, הדואר מגיע לטמפל בר, ,1834
לונדון. זמן הסתיו הסתיים זה לא כבר, והלורד צַ'נסלוֹר יושב בדין באולם המשפט של לינקוֹלְנְס-אִין. מזג אוויר של נובמבר שאינו עומד מזעפּוֹ. הבוץ ברחובות רב כאילו עתה זה שככו מי המבול מעל פני האדמה, ולא נפלאה תהיה פגישה עם מֵגָלוֹזאוּרוּס שאורכו שנֵים עשר מטרים מתנַדנֵעַ כמו לטאה ענקית במעלה הוֹלְבּוֹרְן הִיל. עשן מנמיך ויורד מארובות ומוריד דלף חרישי שחור, עם פתוֹתי פּיח גדולים כפתותי שלג בכל גודלם – בשחורים של אֵבל, יכול אדם לחשוב, על מותה של השמש. כלבים, לא מובחנים זה מזה ברפש. סוסים, שלא שפר יותר מצבם, מוּתזים עד עצם סַכֵּי עיניהם. הולכי רגל דוחקים מטרייה במטרייה בזיהום כללי של מזג רע, ומאבדים את אחיזת רגליהם בקרנות רחובות שרבבות הולכי רגל אחרים מעדו והחליקו שם למן הפצעת היום (אם הפציע היום כל עיקר), ומוסיפים מרבצים חדשים לבוץ העשוי שכבה על גבי שכבה, שבמקומות האלה הוא דָבֵק בעקשנות במדרכה, ומצטבר בריבית דריבית.
