סל קניות
סל הקניות ריק
חזרה לחנותמזמור לחג המולד
צ'רלס דיקנס
"בספרון רפאים קטן זה ביקשתי להעלות באוב את רוחה של דמות, בלי לקלקל לקוראיי את מצב הרוח ובלי להביאם לידי כעס — על עצמם, על זולתם, על מזג האוויר או עליי. אני מאחל לקוראים שצל־הרפאים הזה ירדוף בנעימות את מעונם, ושאף אחד לא ירצה לגרש אותו" – כך כותב צ'רלס דיקנס (1870-1812) בהקדמה לאחד מסיפוריו הידועים והאהובים ביותר, הרואה אור בעברית בסדרה חדשה: כנף — ספרים קלאסיים לנוער ולמבוגרים בהוצאת כרמל, בעריכת דפנה רוזנבליט ועודד וולקשטיין.
אבנעזר סקרוג' לא אוהב לבזבז – לא כסף, לא זמן ולא רגש. שלוש רוחות רפאים שמגיעות לביתו בלונדון חושפות בפניו את מחיר קמצנותו: את העבר שהדחיק, את ההווה שהזניח, ואת העתיד שאולי כבר לא ניתן לתקן.
סקרוג' הוא לא רק אדם פרטי – הוא מראָה לחברה שלמה שמקדשת רווח על פני אחריות, ומבלבלת בין יעילות לאדישות. סיפורו אינו רק סיפור לחג, הוא גם הרהור נוקב על הציניות והאכזריות של תקופתו.
מתוך מזמור לחג המולד
מארלי מת: בואו נתחיל בזה. לא היה ספק בדבר. תעודת הקבורה שלו נחתמה בידי הכומר, הפקיד, הקברן ומנהל הלוויה. סְקְרוּג' חתם עליה, ולסקרוג' היו מוניטין במרכז הסחר המלכותי ושמו היה ערובה לכל מסמך שחתם. מארלי הזקן היה מת כמסמר של דלת, כמו שאומרים.
לידיעתכם — לא שיש לי מושג, מתוך ידע שאני עצמי רכשתי, מה כל כך מת דווקא במסמר של דלת. כשלעצמי הייתי נוטה להחשיב דווקא מסמר של ארון מתים כחתיכת הברזל הכי מתה בעסקי המתכת. אבל המומחיות של אבות אבותינו הייתה כידוע המצאת דימויים, ולא ארשה שידיי הלא־טהורות יחללו אותם — אחרת סופנו יהיה רע ומר. הרשו לי אפוא לומר שוב, ואף להדגיש, שמארלי היה מת — כמו מסמר של דלת.