וידויה של מסכה

מאז ומתמיד טענתי בעקשנות שחזיתי במו עיניי בלידה שלי. בכל פעם שטענתי זאת המבוגרים צחקו, עד שהתחילו לתהות שמא אני בכלל לועג להם והביטו בסלידה בפנים החיוורים והלא־ילדותיים שלי. כשקרה והעליתי את טענתי זו בפני אורחים שלא היו חברי משפחה קרובים, סבתי, שחששה כי יחשבו אותי למפגר, הייתה קוטעת את דברי בחדות ושולחת אותי לשחק במקום אחר.בדרך כלל, המבוגרים המלגלגים ניסו להפריך את טענתי בהסבר מדעי כלשהו. כבר התרגלתי להתלהבות התיאטרלית מעט שבה דיברו, התלהבות שמבוגרים מפגינים כשהם מנסים ללטש הסבר כך שמוחו של ילד יוכל לתפוס, כשאמרו שברגעים האלה עיניו של תינוק עדיין אינן פקוחות, ושגם במקרה הנדיר שנפקחו, תינוק שזה עתה נולד ודאי אינו מסוגל לתפוס אירוע כזה בצורה מוחשית מספיק כדי לזכור אותו. ״נכון או לא?״ היו מטלטלים קלות את כתפי הקטנה והבלתי משוכנעת, וזה היה הרגע שבו כנראה עלה על דעתם שכמעט נפלו בפח שטמנתי. אף על פי שזה רק ילד, אסור לנו להקל ראש, הוא בוודאי טומן לנו מלכודת כדי שיוכל להוציא מאיתנו מידע על הדבר "ההוא". ואם כך, האם אינו יכול לשאול זאת בתמימות ילדותית יותר, למשל "מאין באתי" או "איך נולדתי"? הם היו שבים לנעוץ בי מבט בדממה, ועל שפתיהם חיוך דקיק שהעיד על כך שרגשותיהם נפגעו עמוקות, איני יודע למה.