הכול (לא) בסדר מאגד עשר שיחות שמנהלת בעקבות השבעה באוקטובר 2023 הרבּה דלפין הורווילר, אחת המנהיגות הבולטות של הזרם היהודי־ליברלי בצרפת – עם כאבה האישי, עם סיפורה המשפחתי, עם החרדה היהודית המתמדת, עם ילדיה התוהים ועם ישראל הפצועה.
הורווילר, שלמדנו לאהוב את כתיבתה מספר המסות לחיות עם המתים שלנו, מתבוננת בעומק הדברים ומציגה בשילוב של כאב והומור תובנות רהוטות, המעוררות את המחשבה ושובות את הלב, בספר הנפתח בשיר חשוב על זולתך מאת מחמוד דרוויש ובהקדשה הבאה:
לילדיי: סמואל, אלה ואלמה.
ולכל האחרים, ילדים הגדלים להיות מענטשים:
בפריז, בתל אביב, בעזה או בכל מקום אחר.
מי ייתן ותתנערו מהשנאה
ותהיו לנו לנרות המפיצים אור בחשכה.
בין שאנחנו יהודים ובין שלא, בעד ישראל, בעד פלסטין, בעד שלום עכשיו, שֵינה עכשיו, או פרוזק עכשיו. זה לא משנה! אני משוכנעת שזו השפה היחידה שנותרה לנו — לאנשים השבורים שמילותיהם וחייהם נושאים את כאב סיפורם העצום. הייתי רוצה בכל מאודי שניפגש ונוכל להגיד זה לזה בפשטות: "אוי אָ־ברוך...". שכך נפנה זה לזה, בקרביים גלויים ופצועים מצער.
"אדוני, אוי א־ברוך..."
"גברתי, אוי א־ברוך..."
"אוי וֵיי זמיר, מה תרצי לאכול היום"?
"אוי ויי, רק אספרסו קצר, כמו תמיד, תודה רבה"!
מאז 7 באוקטובר אין לנו ברירה אלא לדבר ביידיש — בכל מקום שנהיה, עם כל מי שנפגוש ובכל מצב שנהיה בו. אל תטעו: זו איננה שפת היהודים. זוהי שפתם של אלו שמבינים, מתוך ייאוש עמוק, שעליהם להציל את אנושיותם הרופפת.
