יפה נורא

אני אוהב להישאל שאלות ואוהב לענות. תאר לך! אמרה לי אחת השואלות בטון שגם המשכו שאלה. קטעתי אותה: אני לא יודע לתאר לעצמי! אני יודע רק לתאר לכם ולכן! אז תאר לנו, היא אמרה... איך אתה יודע שהציור שלך גמור? שאלה יפה שעוד אשוב אליה. עניתי כדרכי… כלומר, ללא קיצורים, הרבה מאוד פעמים אני יודע שהציור גמור ובהרבה מהפעמים האלה אני טועה והוא עדיין זקוק למגע. אפילו כשאני כבר חותם עליו... לא פעם... אני שב לעשות בו פעולות החייאה. לעיתים אני נוזף בעצמי באמצעות מחיקה. עד שמגיע הרגע שאני לא מוצא בציור חסר. ואני קצת עייף וגמור ממנו ומדרישותיו ורוצה לסובבו עם פניו אל הקיר ושיהיה נסתר שם, באפלולית. אני כמובן לא יודע אם טוב הוא הציור, אם עלוב הוא ורע. בדרך כלל אשתמש במינוחים אחרים, אקווה להגיד עליו שהוא מפתיע, חדש, אחר וגם מביך וחשוף. תמיד מביך. מכנים אותו ציור שלי, אבל מבחינתי כל זמן שהוא שלי הוא איננו גמור, וכאשר אני בטוח שסיימתי הציור כבר איננו שלי יותר והרי הוא מותר לכל אדם. לי הוא מותר לשכחה. כשהוא מסתיר פניו ממני הוא פנוי לגורלו. אם אני חוזר להביט בו למרות הכול, זה בכדי לבחון האם הוא הותיר לי צאצאים, תרומת זרע. כשלעצמי אני רק שואל לתפקידו במערכת הרבייה. וכאשר שואלים אותי אם קשה לי להיפרד מציור חדש, אני עונה: לפרידה צריכים שניים והציור הוא אחד.