לאן כולם עוזבים? מדוע? ומה יקרה לעיירה ולמדינה ללא האוכלוסייה השחורה?
אחר צהריים לוהט אחד בסוף שנות החמישים של המאה העשרים, באזור נידח בדרום העמוק של ארצות הברית, חוואי שחור זורה מלח על השדה שלו, יורה בסוסו, מעלה באש את ביתו ויוצא צפונה עם אשתו ובנו. העזיבה שלו סוחפת אחריה את הקהילה השחורה כולה, ובזה אחר זה הם מתחילים לעזוב את המדינה במעין יציאת מצרים מודרנית.
תושבי העיירה הלבנים עומדים משתאים ולא מצליחים להבין מה מתרחש לנגד עיניהם. הם יושבים במקום המפגש הקבוע שלהם, ומנסים לחבר בין סיפורים מהעבר לחדשות המקומיות כדי למצוא פשר לעזיבה ההמונית, שמערערת את ביטחונם, בספרו החשוב ביותר והראשון שרואה אור בעברית של ויליאם מלווין קלי (2017-1937), שתואר בניו יורקר כ"גאון נשכח של הספרות האמריקאית".
כשישה עשורים לאחר פרסומו, מתופף אחר הוא עדיין הישג ספרותי יוצא דופן, אחת מפסגות היצירה שהוליד מאבק הקהילה האפרו-אמריקאית למען זכויות אזרח בארצות הברית. בכתיבה חדה, מדויקת ומלאת יופי הוא מציע צורת הסתכלות רעננה ושונה על מאבקם של החלשים והנדכאים למען כבוד ושוויון.
עכשיו זה כבר נגמר. רוב הגברים שעמדו, השתופפו או ישבו במרפסת הקדמית של תוֹמָסוֹן מרכולים בע״מ היו בחווה של טאקֶר קאליבַּן ביום חמישי כשהכול התחיל, אך איש מהם, חוץ ממר הַרפֶּר אולי, לא ידע אז שמשהו מתחיל. לאורך יום שישי כולו וברובו של יום שבת הם צפו בשחורים של סאטוֹן, שנשאו בידיהם מזוודות או עמדו בידיים ריקות והמתינו בקצה המרפסת לאוטובוס המגיע פעם בשעה שייקח אותם במעלה הרכס המזרחי, דרך הַרמוֹנ'ס דרוֹ, לניו מַרסיילס ולתחנת הרכבת העירונית. מהידיעות ברדיו ובעיתונים הם כבר למדו שסאטון איננה העיירה היחידה. הם ידעו שכל השחורים בכל הערים, העיירות וצומתי הדרכים במדינה נעזרים בכל אמצעי התחבורה האפשריים, בין השאר גם בשתי רגליהם, כדי לנוע אל עבר גבולות המדינה, לחצות למיסיסיפי, לאלבמה או לטנסי, אפילו שכמה מהם (רובם לא) יעצרו כבר שם ויתחילו לחפש מחסה ועבודה. הגברים ידעו שרבים מהשחורים לא יעצרו מיד מעבר לגבול, אלא ימשיכו עד שיגיעו למקום שאולי תהיה להם בו איזושהי אפשרות דחוקה לחיות, או למות, כמו בני אדם, כי הם ראו תמונות של התחנה המלאה להתפקע בשחורים, ובשל מיקומם על אם הדרך בין ניו מרסיילס ובין וילסון סיטי, הם יכלו לצפות בשיירת המכוניות הדחוסות באנשים שחורים ובציוד בכמות כזו ששכנעה אותם שהאנשים האלה לא טרחו עד כדי כך בשביל להתרחק רק כמה מאות מיילים או משהו כזה. וכולם קראו את הצהרתו של המושל: ״אין מה לדאוג. מעולם לא היינו זקוקים להם, מעולם לא רצינו אותם, ואנחנו נסתדר מצוין בלעדיהם; הדרום יסתדר בסדר גמור בלעדיהם. אפילו שהאוכלוסייה שלנו הצטמצמה בשליש, אנחנו נהיה בסדר גמור. נשארו לנו גם ככה הרבה מאוד אנשים טובים".
