הזמן שנמצא, בעקבות הזמן האבוד - סוף (כרך אחרון)

מרסל פרוסט

שם מקור: Le Temps retrouvé

תיאור

הספר האחרון (וגם האחרון בעברית, בינתיים) בפרויקט התרגום של יצירתו הגדולה של מרסל פרוסטבעקבות הזמן האבוד  - הרומן החשוב ביותר של הספרות הצרפתית במאה העשרים ומפסגות הפרוזה המודרנית.

 

תרגום מופת של הלית ישורון, המעביר את המשפט הפרוסטיאני הייחודי לעברית בת זמננו.

 

בנקודת-היציאה של המסע הגדול אל זמנה של החוויה הנפשית התענה מרסל הנער בשאלה אם ניחן בכישרון ספרותי. באמצע כרך זה, בשובו בשלישית מבית-מרפא לפריז - הפעם לפריז שאחרי מלחמת-העולם הראשונה, אל עולם שהשתנה כליל ואינו יותר מנשף של מסכות שהלביש הזמן - הוא כבר משלים עם הפרק הצחיח של חייו: הוא חסר נשמה של אמן.

 

אבל דווקא אז, באמצע הכרך האחרון, מגיעה במפתיע, בערב שבו הוא יוצא לבילוי חברתי, שורת חוויות של-מה-בכך, המחַכּכות מצב עכשווי בְּזיכרון שצץ באופן לא-רצוני. רגע של עבר פולש במלוא מלאותו האקראית לתוך רגע של ההווה, עד כי המספר אינו יודע באיזה משניהם הוא נמצא. ומן ההתגוששות של שני הרגעים הולכת ומזדקקת חוויה של אמת מהותית, הנמלטת מתהפוכות הזמן. ההתגלות הזאת, שבה נמצא לו והופך מוּחָש "הזמן האבוד", מבהירה לו את ייעודו. בעמודיו האחרונים של הכרך הוא חש כי הוא בשל להתחיל במפעל חייו, בכתיבת בעקבות הזמן האבוד. הנער-שהיה הוא עכשיו הגבר השואל על סף מותו אם נותר לו זמן ואם בכוחו לכתוב את ספרו.

 

אחרי 2,800 עמודים הפך איפוא המספר לסופר, והתנועה המתמדת קדימה-ואחורה של מחזור הרומנים כולו הופכת להיות בעמודים הבאים נקודת ההתחלה. הקוראים יתהו אם הספר שהם מחזיקים ביד הוא רק תוכנית האב הגדולה שמתווה האיש החולם להיות סופר, או שזו כבר היצירה עצמה; האם הכרכים הקודמים הם רק חומר ולבֵנים, או שמא הספר עצמו כבר כתוב בהם? 

 

180 העמודים האחרונים של הכרך הם לא רק גולת הכותרת של כל יצירתו של פרוסט והדפים היפים ביותר שכתב. הם גם פסגת הישגה של הלית ישורון, המתרגמת. "על הסף" בין שתי שפות ושתי תרבויות היא ממציאה בשביל פרוסט עברית ייחודית שטרם היתה כמותה, קול רענן שבו מתחככות כל שכבותיה של העברית כדי להפיק עושר מנוקה מכל שומן, וחיוניות עכשווית מדויקת, רחוקה מן הדלות העילגת. התחביר האופייני לפרוסט "מוריד צבע" על העברית שלה, אך זו, מצידה, היא דוגמה להכרזתו של פרוסט ש"את יופיו של דבר מזהים בתוך האחר": היא מוסיפה למקור הרפתקה עברית מרתקת, שמקרינה עליו יופי חדש.

 

הזמן שנמצא, הפרק המסיים של הסימפוניה הפרוסטיאנית, הוא רטרוספקטיבה. האם אפשר לקרוא אותו בנפרד? אפשר. כעת (ביוני 2012) נותר לנו להמשיך ולצפות להשלמת תרגומם של ארבעת כרכי "האמצע", ולשאול יחד עם המתרגמת, ועם פרוסט, זוכה פרס גונקור, "האם עוד יש לנו זמן?"

מתוך הספר

כל אותו יום, באחוזה הקצת כפרית מדי, שהיתה כאתנחתה בין טיול לטיול או כמנוחה מגשם שוטף, אחת מאותם בתים שכל טרקלין בהם דומה לסוכת יַרקוּת, ובחדרים, על טַפֵּטי הקיר, באחד שושני הגן, באחר ציפורי אילן, אורחות עִמךָ לחברה, לפחות במבודד - שכן הטפֵּטים ישנים, וכל שושן כה מובחן, שלוּ היה פרח חי יכולתָּ לקוטפו, וכל ציפור לכלוא ולביית, בלי שמץ מן התפאורה העמוסה בחדרי־השינה של ימינו, אשר בה, על רקע כסוף, צלליות עצי תפוח של נורמנדי נִתווֹת כציור יפני ועושות את שעותיך במיטה סהרוריות; כל אותו יום ביליתי בחדרי, שצפה אל צמחי הפארק היפים ואל הלילכים בכניסה, אל העלים הירוקים, נוצצי השמש, של העצים הגבוהים על גדת המים, ואל חורש מֶזֶגְלִיז. בעצם הבטתי בכל אלה בחמדה רק כי אמרתי אל לבי: "נחמד לראות ירוק כל־כך בחלון החדר", עד לרגע שבו, בתוך התמונה הרחבה והמוריקה, זיהיתיו - מצויר כחול־כהה דווקא, פשוט כי עמד במרוחק - מגדל הפעמונים של כנסיית קוֹמְבְּרֶה. לא ייצוג של המגדל, אלא המגדל גופו, אשר כמו להמחיש לי מרחקי מקומות ושנים, בא, בלב היַרקוּת הקורנת וגוֹנוֹ־שלו אחר לחלוטין, כה כהה עד כי נראה כשִׂרטוט ותו לא, בא ונרשם במלבן חלוני. ואם יצאתי לרגע מחדרי, גיליתי בקצה המסדרון - הואיל ופנה לכיוון אחר - כעין פס ארגמן, טַפֵּט של טרקלין קטן שלא היה אלא מלמלה פשוטה, אך אדומה, נכונה להתלקח לוּ נפלה עליה קרן של שמש.