תרגום ראשון לעברית של Chez les fous, ספרו של העיתונאי-החוקר והסופר הצרפתי אלבר לונדר, שראה אור בפריז ב-1925.
לונדר התחזה לחולה נפש, ומביא מסמך אנושי מן המדרגה הראשונה: אצל המשוגעים חושף בסדרת סיפורים אנושיים הנקראים בנשימה עצורה את המצב ששרר בבתי החולים לחולי נפש ומעלה שאלות ביקורתיות הרלוונטיות גם לימינו, כאן ועכשיו.
"הספר", כותבת ענת רנן באחרית הדבר, "חושף לאור השמש את מה שהמחבר מגדיר כתעלומה המואפלת בבניינים במעבֵה הלילה, ששמה שיגעון, ודורש לדין וחשבון יסודי ועמוק בשאלה: מה עשיתם למען המשוגעים? ומה עשינו אנו למענם, והאם הטיפול שאנו מעניקים היום במאה העשרים ואחת לאוכלוסייה זו יעיל ואנושי יותר? על כך ישיב כל אחד לפי הבנתו וראות עיניו".
אינני משוגע, לפחות לא באופן גלוי, אבל רציתי לבחון את חייהם של המשוגעים והרשויות הצרפתיות לא היו מרוצות. הן אמרו לי: ''חוק 38', חיסיון רפואי; לא תבחן את חיי המשוגעים.'' פניתי לשרים, השרים לא רצו לעזור לי. עם זאת, במוחו של אחד מהם צץ רעיון: ''אעשה משהו בשבילך אם תעשה משהו בשבילי: מסור את מאמריך לצנזורה.''
לא אמרתי נואש.
הלכתי למפקח הכללי של משטרת הסֵן. הוא אדם מנומס עד מאוד:
- ''הודות לי," הוא אמר, "תבקר במטבחים ובמזָווים.''
חששתי שהוא יראה לי גם את רעפי הגג, אז הסתלקתי.
פניתי לרופאים של בתי המשוגעים.
הם הרעימו עליי בקולם:
- ''אתה חושב," אמר לי אחד מהם, "שהחולים שלנו הם בעלי חיים מסקרנים?''
הוא חשב שאני מאלף בעלי חיים. הספיק לי איתו.
אז חשבתי שיהיה נוח יותר להיות משוגע מאשר עיתונאי. ''אלך מייד למרפאה המיוחדת שבבית המעצר," אמרתי, "הם בטח יחזיקו בי!''
התייצבתי בקֶה דֶה ל'אורלוז'.
