"לא מענייני כאן לספר על קורות חיי האישיים, אלא זה בלבד כל ענייני: למסור דין־וחשבון על רגעים אחדים המבצבצים ועולים לעינַי כשאני מביט לאחור. רגעים שהשפיעו השפעה קובעת על אופן וכיוון חשיבתי", כותב מרטין בובר, הוגה הדעות היהודי-גרמני-ישראלי בפגישות, הרואה אור בהוצאת נהר ספרים עם אחרית דבר מאירת עיניים מאת ד"ר ימימה חדד, הכותבת בין השאר:
לא מעט ביוגרפיות חשובות מרחיבות דעת ומשכילות נכתבו על אודות איש הרוח והפילוסוף מרטין בובר - הוגה עז רושם, שהדי הגותו, אמרותיו וכתביו אוחזים בנו גם היום למעלה מחצי מאה לאחר מותו. יחד עם זאת, כל הביוגרפיות יחדיו, חשובות ומעמיקות כפי שהן, אינן משתוות בעוצמתן הספרותית לספרון זה, שניתן לראות בו מעין אוטוביוגרפיה מזוקקת הכתובה בצורה של פרגמנטים קצרים.
בתוך היסח־הדעת של העולם מבקש בובר לנהל חיים של דיאלוג, התובעים קשב למפגש המזדמן בדרכנו. ספרון זה הוא אפוא עדות לאפשרות זו עבור אותם הנכונים ללכת בעקבות אצבע שלוחה זו המורה את הכיוון, ואף כי יש ויטעו לעיתים בדרך - הרי הם מצויים אם לא יוציאו עצמם - בתוך הדיאלוג.
כשהייתי בן אחת־עשרה וביליתי את הקיץ באחוזת סבי, הייתי נוהג להתגנב ולהיכנס, כל שעה שלא ראני איש בכך, לתוך אוּרוות הסוסים וללטף את צווארו של הסוס החביב עלי, לבנבן רחב־גרם ומנוּמר. לא היה בדבר זה בשבילי משום הנאת־אגב, אלא מאורע גדול, אמנם מאורע נעים אבל גם מרטיט עד מעמקי הנפש. אם ניתן לדרוש עכשיו במאורע זה מתוך הזכר הרענן מאוד של ידי, עלי לומר: מה שנתארע עלי עם הסוס היה האחר, היתה האחרוּת המוּפלית הכבירה של האחר, שלא היתה נכרית וזרה לי כגון זו של השור והתיש, אלא אדרבה נתנה לי להתקרב אליה, לנגוע בה. כשהייתי מחליק על הרעמה העצומה, שהיתה עתים מסורקת וחלקה להפליא ועתים פראית להפליא, ומרגיש הייתי את החי בידי, דומה היה כאילו נוגע היה לעוֹר ידי יסוד־החיוּניוּת עצמוֹ, משהו שאינו אני, שאינו אני כלל, שאינו ידוע ומוּכר לאני, האחר ממש שבממש, לא רק אחר סתם, ואף־על־פי־כן נתן לי להתקרב אליו, פתח לי את לבו, העמיד את עצמו כולו בחינת אתה לאתה.
***
דמה את עצמך כי שרוי אתה בבראשית, יחידי, יחידי לגמרי בעולם; והנה ניתן לך להשיג אחת משתיים: ספרים או אנשים. אמנם שומע אני בני אדם מקלסים קילוסים לבדידותם, אך הלא אין הם מצליחים בכך אלא משום שבכל זאת מצויים אנשים בעולם, אם גם בריחוק מקום. בגיחי מרחם אמי לא ידעתי ספרים, ויש את נפשי למות בלי ספרים, עם שיד־אדם תהא בידי. אמנם עתה יש ואני מגיף את דלת חדרי ומתמכר לספר, אבל — רק משום שיכולני לחזור ולפותחה, ואדם יהא מציץ לעומתי.
