קוקוריקו! או: קריאתו של הגבר הגאה בנבנטנו (1853) ושמחת הכישלון (1854) מזמינות להיכרות עם הרמן מלוויל, מחבר מובי דיק המונומנטלי, ככותב הסיפור הקצר. הסיפורים מייצגים תקופה ייחודית של יצירה מתוך כורח ודחק בחייו של מלוויל, עליה מרחיבה אחרית הדבר לקובץ.
ברקע קוקוריקו! מתוארת בהלה כלכלית משונה שאחזה באותם ימים בארצות הברית לגידול והשבחה של תרנגולי נוי, וברקע שמחת הכישלון נפרשת אופנת ההמצאות, הערצת המכונה וההתעשרות המהירה, שהחלו מעצבות את אופי האומה האמריקאית באותן שנים, שנות כיבוש המערב, ובמובנים רבים, אחראים על דמותה של אמריקה עד היום הזה.
הדימוי על הכריכה: עטיפת הדו-שבועון הצרפתי Cocorico, גיליון 15-2 בינואר 1899.
בכל רחבי העולם קופדו לאחרונה ראשיהן של התקוממויות תוססות כנגד עריצים נלוזים; גם תאונות נוראות של רכבות וספינות קיטור קיפדו את ראשיהם של רבבות נוסעים נמרצים (באחת מאלו איבדתי חבר יקר); ואף ענייניי שלי מלאו עריצים, תאונות וקיפוד ראשים, עד שהשכם בבוקר אביב אחד, לאחר שעודף מררתי הדיר את שנתי, יצאתי מביתי לשׂוח באחו שלמרגלות הגבעות. האוויר היה צונן, ערפילי, סגרירי וזועף. הארץ נראתה גולמית, מיצי לשדהּ זבו מכל עבר. התכפתרתי כנגד האוויר המגרד ככל שמעילי הדק אפשר לי – שולי אדרתי היו כה ארוכים ששמרתי אותה לנסיעות בכרכרה בלבד – נעצתי במזיד את מקלי המעוקל ברגבים הלחים, וכפפתי את דמותי העגומה אל מרגלותיה התלולות של גבעה. תנוחת נשיאת עול זו היטיבה לקרב את ראשי ארצה, כאילו ביקשתי לנגוח את העולם. ציינתי זאת בפניי, אך רק גיחכתי בתגובה, גיחוך מזוויע. מכל עבריי נגלו אותותיה של ממלכה מפולגת. עשב רענן צמח לצד עשב קמל. מתוך גומות לחות וקודרות הציצו מלבלבים נבטים מוריקים; במרחקים, על ההרים, נחו טלאי שלג רכים, כמו נתפרו בשוגג לצלעותיהם השחמחמות־אדמדמות; הגבעות הגבנוניות נדמו כמקנה נקודים מרעיד בכפור. היערות היו זרועים זרדים מתים ויבשים, שנתלשו בידי רוחות מארס הפרועות, ואילו העצים שבפאתי הסבך החלו מעלים ניצנים ראשונים של עלווה צהבהבה.
