מציאה

הוא כמהּ לדממה. שאגת הרוח צווחה על רקע הקצב הצורם של הגלים והציפה את ראשו. אלה הקולות שליוו את התעוררותו בכל בוקר, וכשזרועותיו הדואבות כיסו את גופו בשמיכה בלילה, אותה חומת רעשים מילאה את חלומותיו. מתי יֵדע שלווה?  אדוארד פוֹלִי ישב שפוף על כֵּף הסלעים הקטנים שסימן את הגבול בין הדיר הקדמי ובין הים. עננים גזלו משמי הלילה כוכבים או ירח והפכו את מעטה הקולות האפלולי לסמיך עוד יותר. דמעותיו כבר יבשו אבל פניו נעשו רטובות שוב בגלל הערפל המלוח של נתז קצף הגלים. מאחוריו הוא שמע קולות אקראיים וטריקה חלושה של דלת מכונית.  לו רק היה מצליח לחשוב. היה עליו לחשוב על העתיד. מה יעשה עכשיו? איש לא היה אומר שהוא צעיר, ובכל זאת אי אפשר לומר שהחיים נגמרים בגיל ארבעים ואחת. הוא חשב על אחיו ג'יימס, שנסחף בגלים לפני שנים רבות. לא היו לו המותרות להרים ידיים, אבל זה בדיוק מה שאדוארד ביקש לעשות. לשבת ולחבוק את ברכיו עד שהגאות תבוא ותיקח אותו.