מפלצות מפחידות

לילי
זה היה בשנה שנסענו לסרדיניה להיפגש עם הפילגש של ג'ון ברג'ר. רכבת הלילה של הקוֹט ד'אזוּר הייתה מלאה מפה לפה. החימום בקרון היה קיצוני ומינה ואני יצאנו לפי התור למסדרון שבו היה אפשר לפתוח את החלונות וגושים של אוויר אביב צונן נכנסו פנימה. אנשים היו שרועים שם, רובם חיילים בני פחות מעשרים, גלוחי ראש. היינו מוכרחות לעבור מעל לקיטבגים שלהם וזה עורר רטינות. החיילים דיברו בקול רם מכפי הדרוש ודחפו זה את זה. אני זוכרת את המבטים העצבניים. אחד מהם היה קורסיקאי נמוך וחסון — החיילים האחרים קראו לו בונפרטה, בלגלוג אבל לא ברשעות.

לַייל
בזמן האחרון אני חושב על היום שבו אלן מת. הוא כבר היה זקן, ובאחד הבקרים היו על הספה טיפות בתפזורת. לא היה קל לעשות מה שצריך אבל כמו ששאנל אמרה, עשינו את זה בשביל אלן. שאנל היא זאת שחושבת קדימה. היא המובילה בכל ההחלטות שלנו, גדולות כקטנות.
אלן הגיע אלינו כשסידני היה בן שש. באחת השבתות חזרנו מהפארק וראינו את פרייזר יוצא מהבית שלו. שלט "למכירה" הופיע מול הבית, ארבע דלתות מדלת ביתנו בסְפּוּמֶנְטִי קוֹרְט. "בבית הזה תמצאו מקום לרגעים משפחתיים של שמחה ושל עצב", הכריז השלט.