סופרת ספרדייה השבויה בקסם של וירג'יניה וולף מחליטה לכתוב רומן על הטבחית שעבדה בבית משפחת וולף, נלי בוקסול. היא נוסעת לאנגליה, נוברת במסמכים וביומנים, שותה הרבה תה, מתלוננת על מזג האוויר, וכותבת רשימות וטיוטות המתגבשות לספר חדר לא שלך.
נלי בוקסול התחילה לעבוד בבית משפחת וולף בשנת 1916, כשהייתה בת 24. האישה הצעירה הוקסמה מאישיותה של הסופרת ומאורחיה המרובים, ועשתה כמיטב יכולתה להקל על גבירתה. עם השנים היא סופגת מהרעיונות התרבותיים והאידיאלים החברתיים הנשמעים במפגשים המרתקים המתקיימים בבתים השונים של המשפחה ומתמודדת בקושי הולך וגובר עם הסתירה שבין הכורח להיות אישה כנועה וצייתנית לבין השאיפה לעצמאות ולחירות, או במילים אחרות – לחדר משלה.
חדר לא שלך מתאר בכמה קולות את מערכת היחסים - שנמשכה 18 שנה, ידעה עליות ומורדות, חיבה וכעס, מריבות והתפייסויות, והסתיימה בפיטורין - בין בעלת הבית והטבחית. לצד קטעים מיומנה המדומיין של בוקסול משולבים קטעי סיפורת המתארים אירועים שונים בחייהם של בני הבית וכן התלבטויותיה של הסופרת והספקות שעולים בה באשר ליכולתה לשחזר את הקשרים המורכבים האלה ולרדת לשורש המתח המעמדי והמגדרי בין משרתים ואדונים, ליברלים ככל שיהיו.
לפני שאני בכלל מתחילה לכתוב משהו ביומן החדש הזה שלי, לפני הכל אני חייבת לספר איך הגענו לוטי ואני להיות משרתות בבית הזה, כי זה הדבר הכי חשוב שקרה. ברור שהיו גם דברים יפים, כמו ללכת לקטוף פרחים בשדה וללקט פטריות ופירות יער. אבל הכי חשוב זה היום שאדון פריי שם אותנו ברכבת ונפרד מאיתנו בתחנה ונסענו לאשאם.
שם אדון וולף חיכה לנו על הרציף ולוטי לחשה לי באוזן שהוא מכוער, אבל אחר־כך כשהוא כבר הושיט לנו יד הטיפשה הזאת צבטה אותי ביד והכאיבה לי כל־כך שהייתי צריכה לתת לה מרפק בלי שיראו. אולי אדון וולף שם לב למשהו וחשב שאנחנו טיפשות או משהו כזה אבל נראה לי שלא.
