ב-1970 הוזעק הסופר הבלגי ז׳ורז׳ סימנון לבית חולים שבעיר הולדתו לייז׳, שם שכבה אמו על ערש דווי. לאחר שנים ארוכות של מרחק, במשך שמונה ימים רצופים, הוא ישב לצד מיטתה וניסה לפענח את חידתה של האישה שהיתה אמו.
סימנון, אמן הספרות הבלשית ואחד הסופרים הפוריים ביותר במאה העשרים, ששום דבר בנפש האנושית אינו זר לו, משרטט בחמלה ובהערכה בטקסט האוטוביוגרפי מכתב לאמי את דמותה של אמו אַנרִייט בְּרוּל, שהתחילה את חייה כציפור פצועה אך קברה את כולם ולאמיתו של דבר היתה אחד האנשים המורכבים ביותר שאי פעם פגש.
על הכריכה: בול דואר בלגי לזכרו של סימנון, שיצא בשנת 1994 כמחווה משותפת עם צרפת ושוויץ שהנפיקו גם הן בולים המוקדשים לסופר.
אמא יקרה שלי, הנה עברו כבר שלוש שנים וחצי בערך מאז מותך בגיל תשעים ואחת ורק עכשיו, אולי, אני מתחיל להכיר אותך. בילדותי ובנעורי חייתי באותו בית שלך, איתך, וכשעזבתי אותך ועברתי לפריז, כשהייתי כמעט בן תשע-עשרה, עדיין נותרת זרה לי.
