במיתולוגיות, שראה אור בצרפתית ב-1957 והיה לקלסיקה, יצר רולאן בארת, מגדולי המבקרים וההוגים של המאה העשרים, סוג חדש - שנון, חריף ומעמיק - של ביקורת תרבות.
שמות המותגים והפוליטיקאים שכתב עליהם אמנם השתנו מאז, כמו-גם כמה מהמונחים שבחר להשתמש בהם, אבל עיקר ביקורתו נשאר שריר ותקף גם אחרי עשרות שנים: הזיהוי וההוקעה הבלתי נלאים של תהליכי המיתולוגיזציה המוליכים אותנו שווא בתחומים רבים ושונים.
גם כאן והיום, כפי שעשה זאת בארת במאמריו בשנות החמישים של המאה העשרים בצרפת, אפשר לזהות את נטיותיהם של השיח העממי, מצד אחד, והשיח הרשמי, מצד שני, להפוך את המציאות החברתית וההיסטורית - הספוגה מאוויים, אינטרסים ויחסי כוחות בין פרטים וקבוצות - לאוסף של מהויות המעונגות בטבע. וכך, גם כאן ועכשיו יש לנו מה ללמוד ממהלביו של בארת בחשיפת הקודים המיתולוגים הפעילים בחברתנו ובהפיכתם כלשונו, "עם הבטן למעלה".
מתוך ההקדמה:
הטקסטים המובאים כאן נכתבו אחת לחודש במשך שנתיים, משנת 1954 עד שנת 1956, בצמידות לאקטואליה. ניסיתי אז לעיין באופן סדיר בכמה מיתוסים של חיי היומיום בצרפת. חומר הגלם לעיון זה יכול היה להיות מגוון מאוד (מאמר בעיתון, תצלום בשבועון, סרט, הצגה, תערוכה), והנושא - שרירותי מאוד: מדובר היה ללא ספק באקטואליה שלי עצמי.
נקודת המוצא לעיון היתה על-פי רוב תחושה של קוצר-רוח נוכח תחפושת ה'טבעי' שהעיתונות, האמנות או השכל הישר העטו ללא הרף על מציאות, שאף כי היתה המציאות שבתוכה חיינו, היתה בה-בעת היסטורית לגמרי: במילים אחרות, קצתי בכך שלנגד עיני התרחש ללא הרף ערבוב בין מושגי הטבע וההיסטוריה, וביקשתי לשוב ולאתר בתוך התצוגה הדקורטיווית של המובן-מאליו את הסילוף האידאולוגי החבוי בה, לדעתי.
מושג המיתוס נראה לי כבר מתחילה מתאים לתיאור הוודאויות המדומות הללו; באותה תקופה הבנתי את המילה במובנה המסורתי. אך משוכנע הייתי כבר בדבר אחד, שלאחר מכן ניסיתי להסיק ממנו את מלוא המסקנות: המיתוס הוא שפה. על כן, בעיסוקי באירועים המרוחקים לכאורה יותר מכל מן הספרות (קרב היאבקות חופשית, מנת תבשיל, תערוכת אמנות), לא ראיתי את עצמי חורג מאותה סמיולוגיה כללית של העולם הבורגני, שבצידה הספרותי טיפלתי במסותי הקודמות.
