אהבתו העמוקה וארוכת השנים לאשתו אנה, שנהרגה בתאונת שחייה לפני תשע שנים, הגדירה את חייו של סיי בָּאוּמְגַרְטְנֶר, פרופסור לפילוסופיה. כעת, על סף פרישה, הוא מנסה לחיות בהיעדרה ומתאמץ למצוא שוב אהבה שתיתן לו אחיזה בחיים.
באומגרטנר, אולי הרומן האחרון של פול אוסטר המתמודד עם מחלת הסרטן, נע בנתיב זיכרונותיו וגעגועיו של באומגרטנר לאשתו שאיננה, אל ימיהם בתור סטודנטים רעבים שעובדים וכותבים בניו יורק, על פני ארבעה עשורים של יחסים מלאי תשוקה, וחזרה אל ילדותו בניוארק, ואל חיי אביו, יליד פולין, בעל חנות בגדים ומהפכן כושל.
בָּאוּמְגַרְטְנֶר יושב אל שולחנו בחדר הקומה השנייה הקרוי בפיו חליפות חדר העבודה שלו, לשכת ההיגוג שלו והמאורה שלו. עטו בידו, הוא באמצע משפט בפרק השלישי של המונוגרפיה שלו על הפסידונים של קירקגור, כשהוא נזכר שהספר שעליו לצטט ממנו כדי לסיים את המשפט נמצא למטה בסלון, שם השאיר אותו אמש לפני שעלה למיטה. בדרכו לאסוף את הספר עולה בדעתו גם שהבטיח להתקשר אל אחותו הבוקר בעשר, ומאחר שהשעה כמעט עשר, הוא מחליט ללכת למטבח ולהתקשר לפני שיאסוף את הספר בסלון. ואולם כשהוא נכנס אל המטבח עוצר אותו מיד ריח חריף וצורב. משהו נשרף, הוא קולט, וכשהוא נע לעבר הכיריים, הוא רואה שאחד המבערים הקדמיים הושאר דלוק, ולהבה קטנה ועיקשת מכרסמת את דרכה אל תחתית סיר האלומיניום הקטן שבו השתמש לפני שלוש שעות לבישול שתי ביצים רכות לארוחת הבוקר שלו. הוא מכבה את המבער, ואז, בלי לטרוח לקחת כרית אחיזה או מגבת, הוא מרים את הקלחת הלוהטת מן הכיריים ומסב כווייה לידו. באומגרטנר זועק מכאב. שבריר שנייה לאחר מכן הוא שומט את הסיר, וזה פוגע ברצפה בחבטה פתאומית מצלצלת, ואז, עדיין מייבב מכאב, חש אל הכיור, פותח את המים הקרים, תוחב את יד ימינו היישר מתחת לברז ומחזיק אותה שם בשלוש או ארבע הדקות הבאות, בעוד הזרם הצונן ניגר על עורו.
