בעיני רבים, רולאן בארת הוא מייצגו הבולט של הסטרוקטורליזם הצרפתי, אך בה בעת גם מבשרה המוקדם של האכזבה מגישה זו ומחלומותיה המדעיים. בעיני אחרים, בארת מצטייר כאיש של חלקים, כמאוהב בספרות, כממציא פיקציות ביקורתיות, כסופר שהיטיב לתאר בחושניות רבה את האריג הטקסטואלי, שהגדיר מחדש את אפיוני המסה כסוגה ספרותית.
דרגת האפס של הכתיבה (1953) הוא ספרו הראשון של בארת, בו הוא מציג תיזה המצביעה על "משבר" המפריד בין הכתיבה הקלסית לבין זו שהתפתחה לאחר 1848 - כתיבה בורגנית בעלת מודעות "טרגית". על מנת לבסס את טענתו הוא מגדיר מחדש את היחסים שבין השפה והסגנון על ידי יצירת מושג חדש - "הכתיבה"; זו ממוקמת בין השפה לסגנון באופן המצריך ארגון מחדש של הגורמים המעורבים במעשה הספרותי ומשקפת את "בחירתו" המודעת של הסופר ביחס להבנתו את מהות הספרות וביחס למחויבותו החברתית.