ספרו של איש הרוח וגדול הסופרים האיראניים המודרניים סָאדֶק הֶדָאיָאת, אשר נולד בטהרן בפברואר 1903 ושם קץ לחייו בדירה שכורה בפריז באפריל 1951. הדאיאת, שהקדיש את חייו ללימוד ספרות המערב ולמחקר של ההיסטוריה והפולקלור של איראן, העלה על נס ביצירתו את תרבותה ומסורתה של איראן, חשף את אנושיותה ומגוון פניה, זכה לכינוי "קפקא האיראני" ותואר בגארדיין האנגלי "אבי הסיפור האיראני הקצר בתקופה המודרנית".
בן למשפחת אצולה, סטודנט מצטיין, מסומם, שיכור ויש אומרים גם מטורף, מנהיג פוליטי רב השפעה ובן אנוש רדוף רוחות רפאים - כל אלו התגלמו בחייו של הדאיאת, ובסיפוריו הנוגעים בבשר החי, חושפים את אנושיות השפלים ואת אפסיות הנאצלים. בנימים של כאב, געגוע ואהבה, הוא טווה בספר את דיוקן עולמו הסוער ותמונת מולדתו הדואבת.
הינשוף העיוור זכה לשבחים על ידי רבים, בהם הנרי מילר ואנדרה ברטון, ותואר "אחת היצירות הספרותיות החשובות ביותר בשפה הפרסית". לצדו מופיעים בקובץ סיפורים מספרו של הדאיאת, "שלוש טיפות דם".
יש בחיים פצעים מסוימים שכמו סרטן מכרסמים בנשמה בדממה ומכלים אותה. היות שבדרך כלל נהוג לייחס את המכאובים העמוקים האלה למישור התאונות האקראיות, התרחשויות נדירות ויחידניות, אי אפשר לדבר עליהם עם אחרים. אם אדם בכל זאת מדבר או כותב עליהם, אנשים מעמידים פנים כאילו הם מקבלים אותם, תוך הערות עוקצניות וחיוכים מפוקפקים. אולם בפועל הם נוהים אחר אמונות רווחות ודבקים במושגיהם העצמיים על דברים כגון אלה. הסיבה היא שכאבים אלה הם חשוכי מרפא. האֲרוּכָה היחידה היא שכחה באמצעות יין, או באמצעות שינה מלאכותית המושגת על ידי אופיום ושאר סמים מקהי סבל. למרבה הצער, השפעתם של סמים אלה חולפת. אחרי זמן מה, במקום להקהות ולשכך, הם רק מוסיפים לכאב.
