הרהורים אישיים עמוקים על התבוללות, מלנכוליה, משפחה, אמנות, תהפוכות ההיסטוריה וערך הזיכרון במכתבים מדומיינים שחיבר האמן החזותי, הקדר והסופר הבריטי אדמונד דה ואל, מחבר רב המכר הארנבת עם עיני הענבר, לבנקאי ואספן האמנות היהודי מואיז דה קמונדו מ"משפחת רוטשילד של המזרח".
משפחת קמונדו מקונסטנטינופול בנתה את ביתה בפריז במאה ה-19, היתה לאספנית אמנות בולטת וגם מוקד להתקפות אנטישמיות. מואיז דה קמונדו מילא את ביתו המרהיב בפריז ביצירות אמנות עבור בנו ניסים, אך לאחר שהבן נהרג במלחמת העולם הראשונה, הוריש מואיז את הבית למדינה בתנאי שיוקם בו מוזיאון על שם בנו. שאר בני משפחת קמונדו נספו בשואה.
אדמונד דה ואל, מגדולי אמני הקרמיקה בעולם, הוזמן לערוך תערוכה בבית קמונדו, שם מוצג האוסף הפרטי הגדול ביותר של אמנות צרפתית מהמאה ה-18. לאחר ביקורו בבית, הוא החל לכתוב את המכתבים המגוללים סיפור שלם.
יקירי,
אני שם לב שאני מתקשה להחליט כיצד לפנות אליך, מֶסְיֶיה לֶה קוֹמְט - אדוני הרוזן.
כשאני מדפדף בין המכתבים מהסוחרים והקמעונאים שמבקשים את תשומת לבך, את חסותך בעניין התערוכה השנתית, מודים על שפטרת אותם ברוחב לב מתשלום החשבון, אני רואה שפונים אליך במגוון סגנונות יומרניים. אני אוהב את הברכה הקולגיאלית שמצאתי הבוקר מידיד ב"מועדון המאה", שמזמין אותך להצטרף אליו להרפתקה גסטרונומית בקרון מסעדה פרטי: "רעי היקר".
בנושאים כאלה אני מתלבט בין הרצון לא לפגוע לבין הרצון לא לבזבז זמן. "מסייה", "אדוני", היא פנייה אפשרית ומכובדת ועשויה אף להוביל ל"שֶר מסייה", "אדוני היקר".
אז לא אקרא לך מואיז. ולקרוא לך קמונדו נשמע קולני, ברכה רועמת שנשאגת מקצה הספרייה או השולחן בארוחת הערב. אני יודע שיש בינינו קרבה משפחתית מורכבת, אבל זה יכול לחכות. לכן אני כותב לך כ"ידידי".
נראה כבר איך נסתדר.
