הארנבת עם עיני הענבר

ביום שמש בהיר אחד בחודש אפריל אני יוצא לחפש את שארל. רחוב מוֹנְסוֹ הוא רחוב פריזאי ארוך, שחוצה אותו בּוּלְוָואר מַלְזֶרְבּ, שדֵרה מפוארת המסתערת לעבר בולוואר פֶּרֶר. זה רחוב תלול של בתים מאבן זהובה, סדרת בתי מידות שמשחקים בחשאי בתֶמות ניאו־קלאסיות, כל אחד מהם ארמון פלורנטיני קטן עם קומת קרקע מאבן בסיתות גס ושלל פסלי ראש, קריאטידות וכרכובים. רחוב מונסו 81, הלא הוא אוֹטֶל אפרוסי, המקום שממנו יוצאים הנצקה שלי למסעם, קרוב לקצה העלייה. אני עובר את המשרד הראשי של כריסטיאן לַקְרוּאָה והנה הוא, מיד אחריו. כיום, למרבה הזעזוע, זהו משרד של חברת ביטוח רפואי.
הבניין יפה להפליא. כשהייתי ילד נהגתי לצייר בניינים כאלה. העברתי שעות רבות של אחר הצהריים במילוי הצללים בדיו, כדי שיהיה אפשר לזהות את השקעים והבליטות של החלונות והעמודים. יש משהו מוזיקלי בחזית כזאת. אתה לוקח אלמנטים קלאסיים ומנסה להפיח בהם חיים ריתמיים: ארבעה עמודים קורינתיים מדומים עולים וקוצבים את החזית, ארבעה כדי אבן ענקיים על מעקה הגג, בגובה חמש קומות וברוחב שמונה חלונות. מפלס הרחוב עשוי מבלוקים עצומים של אבן שעובּדה כך שתיראה שחוקה. אני עובר על פני הבניין פעמיים, ובפעם השלישית מבחין בשתי אותיות E שלובות גב־אל־גב, סמל משפחת אפרוסי, שזורות בסורגי המתכת של החלונות הפונים לרחוב ושולחות קנוקנות אל חללי האליפסה. הן כמעט בלתי־נראות. אני מנסה לפענח את היושרה הזאת ומה שהיא אומרת על הביטחון העצמי שלהם. אני צולל במעבר אל חצר פנימית, ואז עובר מתחת לקשת נוספת, אל גוש מוצק של לבנים אדומות, ומעליהן מגורי משרתים; דימינוּאֶנדו משביע רצון של חומרים ומרקמים.