ב־24 ביוני 1940 נפרד השחקן, המחזאי והמשורר הבריטי סטיבן האגרד (1911–1943) מאשתו ומשני בניהם הקטנים, ושלושה ימים לאחר מכן התייצב לשירות צבאי בחיל הרגלים. בלילות השימורים עד לגיוסו, בלונדון המופצצת מהאוויר, ישב האגרד וכתב בקדחתנות, במירוץ נגד הזמן.
"כתבתי בלי הפוגה," הוא סיפר לאשתו, "מכתב ארוך לבנים, ובו סיפרתי להם איזה מין אדם אני, במה אני מאמין ומה חוויתי, כי יש לי תחושה שלעולם לא אראה אותם שוב".
משאלתו היתה שהמכתב יפורסם, והמכתב אכן פורסם עוד בחייו. פרסומו המחודש אחרי מותו - בתוספת פתח דבר שכתב חברו כריסטופר הסל ומבחר משיריו שמתורגמים כאן לראשונה לעברית - עורר הד. הטקסט ממשיך לעורר עניין בשל היותו מסמך עוצמתי ומרגש על נפשו של אדם – אמן, אינדיווידואליסט – ברגעים הרי גורל, שבהם עליו להחליט החלטות המנוגדות לאופיו ולאמנותו.
מתוך פתח הדבר שכתב כריסטופר הסל ביוני 1943:
בנים יקרים: אמכם הטילה עלי אחריות כבדה – לספר לכם על המכתב הזה. אתם עוד צעירים מכדי לקרוא ולכן, עד שהדברים יגיעו אליכם, אלפי אנשים שאביכם לא הכיר מימיו כבר ישמעו את המילים שהוא ייעד במקור לאוזניכם בלבד. אך אל תחשבו שהעובדה שהמכתב נעשה לנחלת הכלל תגרע מהיותו יחיד ומיוחד לכם. אם יש דבר שאביכם תיעב יותר משתיעבו אחרים (והוא לא היה חף מדעות קדומות, כפי שבוודאי שמעתם כבר מזמן, בשעשוע), הרי זה מנהגם של אנשים מסוימים לדבר אל ילדים כאילו הם רפי שכל או חסרי יכולת להבין את שפת אימם, אם אינה נהגית בקול צפצפני ומתחנחן. לפחות במובן הזה, קל לי למדי להשׂביע את רצונו, כי פרט לכם עליי לחשוב על ידידיו הרבים, הידועים ושאינם ידועים, ודי שאפנה אליכם כאל שווים להם בגיל ובתחכום — וכבר יהיה הדבר טוב בעיניו.
