בהנתניהוז, רומן בדיוני ומשעשע על אביו של ראש הממשלה לשעבר, מצורף היסטוריון יהודי במכללה אמריקאית בחורף 1959–1960 לוועדה הבוחנת את מועמדותו של חוקר ישראלי גולה המתמחה באינקוויזיציה הספרדית. כשבנציון נתניהו מפתיע אותו ומגיע לריאיון עם משפחתו וילדיו, מוצא את עצמו ההיסטוריון בתפקיד המארח המסויג לאורחים המנפצים את שאננותו האמריקאית.
קומדיה מקורית על היטמעות, זהות ופוליטיקה ברב המכר האמריקאי הנושא את כותרת המשנה אפיזודה שולית ובסופו של דבר אף זניחה בתולדות משפחה מפורסמת מאוד, פרי עטו של ג'ושוע כהן, שפרסם עד כה שבעה רומנים, חמש אסופות של סיפורים קצרים והוכתר כבר ב-2017 על ידי גרנטה לאחד מ-21 הסופרים הצעירים הבולטים הפועלים בארצות הברית.
שמי - לא "קוראים לי" - רוּבּן בְּלוּם ואני היסטוריון. אבל בקרוב אהיה היסטורי, אני משער. רוצה לומר, אמות ואיעשה בעצמי להיסטוריה - גלגול מסוג נדיר השמור מסורתית לעוסקים במדעים הטהורים יותר. משפטנים מתים ואינם הופכים למשפט, אבל פרופסורים לביולוגיה ולכימיה חולפים מן העולם ונמקים לכדי ביולוגיה וכימיה, מתגבשים לגאולוגיה, נפוצים לתוך מדעיהם ממש כפי שמתמטיקאים הופכים סטטיסטיקה. אותו תהליך חל גם עלינו ההיסטוריונים - מניסיוני, אנחנו היחידים במדעי הרוח שהדבר נכון לגביהם - היחידים שנעשים מושא מחקרם; אנחנו מקשישים, מצהיבים, נכמשים ונשדפים לצד המָטֶריה עד שחיינו שוקעים אל העבר והופכים לחומר שהזמן עצמו קורץ ממנו. ואולי בעצם רק היהודי שבי הוא שמדבר... הגויים מאמינים שהמילה נעשית לבשר, אך היהודים מאמינים בבשר הנעשה מילה, קרימת עור וגידים טבעית והגיונית הרבה יותר...
כדי להציג את עצמי עוד קמעה אצטט הערה שהעיר לי הנשיא עלום־השם־להלן של איגוד ההיסטוריונים האמריקנים, כשפגשתי אותו בכינוס בימיי כסטודנט, מייד אחרי מלחמת העולם השנייה: "אה," אמר ואחז את ידי בלחיצה רופסת, "בלום, אמרת? היסטוריון יהודי?"
