ג'מייקה קינקייד היא מהדמויות הבולטות בספרות האפרו- אמריקאית העכשווית. היא ידועה בכתיבה ישירה, אישית ופוליטית, ובחוש הומור מושחז. יצירותיה מתאפיינות בשבירת מוסכמות מסורתיות, ובכולן ניתן לזהות את קולה האורג בִדיון עם כתיבה אוטוביוגרפית.
בספרה מר פוטר מתברר שהאב שהופיע בספריה הקודמים לא היה אביה הביולוגי. כאן, בספר החדש, עומד במרכז האב הביולוגי, סוג של אנטי-גיבור, איש שלא היה לה עימו כמעט שום קשר. היצירה כולה היא מהלך פיוטי והגותי של שחזור ודמיון אישיותו הסתמית וחייו הסתומים, תוך ניתוח מעמיק וכואב של המערך הפוליטי, החברתי והרוחני שהוליד אותם ונולד מהם.
כותב עמרי הרצוג:
כתיבתה של קינקייד נובעת מפצע; פצע שהוא טבעי לגוף כמו נשימה. קינקייד מעידה כי היא רצתה לכתוב כדי להשכיח את הפצע, כלומר לשכוח את עצמה ואת מי שהיתה ‘אז': נערה באנטיגואה, המצויה בחדר המראות של הדיכוי הקולוניאלי, המשפחתי, המעמדי והמגדרי. האופציה של היות סופרת נתפשה לא כאמצעי לשחרור פוליטי, אלא להשעיה של הכאב הפיסי. כך שהכתיבה אינה אמצעי לידיעה עצמית או להכרה עצמית; היא המפלט מכל אלו [...]
[...] אני מפציר בכל מי שאני מכיר, וגם בכם, לקרוא את הספר הזה, מפני שהוא יפה עד מאוד. הוא מכאיב ביופיו.
איך לקרוא לדבר הזה שקרה לי ולכל מי שנראה כמוני? פצע פתוח, שכל נשימה שאני לוקחת, מרפאת ופותחת אותו שוב בכל פעם מחדש?
