ג'מייקה קינקייד (Jamaica Kincaid, נולדה במאי 1949) היא סופרת ומסאית אנטיגואנית-אמריקאית ופרופסור ללימודי אפריקה ואמריקה.
כמה עובדות ש(אולי) לא ידעתם על ג'מייקה קינקייד:
ג'מייקה קינקייד נולדה ב-1949 בשם איליין סינתיה פוטר ריצ'רדסון בסנט ג'ונס, בירת אנטיגואה. היא שינתה את שמה בשנת 1973, עם פרסום המאמר הראשון פרי עטה. את השם ג'מייקה בחרה כהומאז' למוצאה באיים הקריבים. בשם קינקייד בחרה כי הוא צלצל יפה, לטעמה, עם השם ג'מייקה. לדבריה, היתה זו "דרך לעשות דברים בלי להיות אותו אדם שלא יכול לעשות אותם, האדם שנשא את כל המטען הזה".
בראיון עיתונאי ב-2010 סיפרה: "הייתי צעירה כשהחלטתי לשנות את שמי. התעניינתי אז בסגנון, קצצתי את השיער שלי וחימצנתי אותו לבלונדיני, תלשתי את הגבות לגמרי ולבשתי בגדים מוזרים. בחרתי שם שהוא שילוב בין שם של אי ובין שם אנגלי. האפשרויות האחרות שעליהן חשבתי אז הן 'הוואנה' ו'דומיניקו', אבל אהבתי את השילוב של ג'מייקה קינקייד. החלטתי לשנות את שמי כי כתבתי והייתי נחושה להיות סופרת, לא ידעתי אם אצליח בכך אבל רציתי. למען האמת, חשבתי שאכשל וחשבתי שאם אכשל בשם אחר המשפחה שלי באנטיגואה לא תצחק עלי".
היא גדלה בעוני עם אמה, עקרת בית, ואב חורג שהיה נגר. כאשר היתה בת תשע נולד הראשון משלושת אחיה. כאשר נולד אחיה השלישי, וכיוון שאביה החורג חלה ולא הצליח לפרנס את המשפחה, הוציאה אותה אמה ממערכת החינוך הבריטית הקולוניאלית שבה למדה, על אף שהיתה תלמידה מצטיינת. כאשר היתה בת 17, שלחה אותה אמה לארצות הברית לבדה, כדי שתעבוד בפרבר אמיד של ניו יורק כמטפלת ותסייע בפרנסת המשפחה. קינקייד מכנה את התפקיד "משרתת".
אחרי שהגיעה אל מקום עבודתה, סירבה קינקייד לשלוח כסף הביתה ולא השיבה למכתבי אמה. "הפצע, העוול שחשתי שנעשה לי כשהוציאו אותי בכוח מבית הספר ומחיי כדי לתמוך בפרנסת המשפחה, דימם בתוכי", סיפרה בראיון עיתונאי. "בזתי למשפחתי על כך והייתי מדברת על זה ללא הרף. כשהתחלתי לכתוב מצאתי בפצע הזה את קולי. הוא לא הגליד מעולם ואני לא רוצה שיגליד, כדי שלא אחזור על מעשיה של אמא שלי עם ילדי. לא רציתי לשכוח אותו כדי לא לעולל לילדי מה שעוללו לי".
על אמה אמרה בראיון עיתונאי: "היא תמיד חשבה שהעובדה שנהייתי סופרת היא סוג של העמדת פנים, שזה משהו שאני לא, שאני יומרנית. היא אף פעם לא היתה גאה בי. היא ראתה את ההצלחה שלי, וגם היו עיתונאים שנסעו לאנטיגואה כדי לראיין אותה על אודותי. אבל היא גבתה מהם כסף, נתנה להם את הרושם שאני לא תומכת בה, אמרה שהם צריכים לשלם לה. לי לא היה אכפת, כי זה אִפשר לי לכתוב יותר. היא אמרה שהיא לא קוראת אותי ואני חשבתי יופי! אני יכולה לכתוב כל מה שאני רוצה".
בניו יורק השלימה קינקייד את לימודי התיכון, ותוך כדי עבודתה נרשמה ללימודי ערב במכללה. שלוש שנים אחר כך היא קיבלה מלגה מלאה ללימודים במכללה בניו המפשייר, אבל נשרה כעבור כעבור שנה וחזרה לניו יורק.
על תחילת דרכה העיתונאית בניו יורק סיפרה בראיון: "חיפשתי משרות במגזינים ולא קיבלתי אף אחת מהן, כי הייתי אישה צעירה ושחורה והשנה היתה 1972. הגעתי למגזין לנערות והצגתי רעיון שהיה לי, לשאול את גלוריה סטיינם איך היא היתה בגיל 17. הם אהבו את הרעיון ואני, שלא הכרתי את גלוריה סטיינם, התקשרתי למגזין מיז שהיא ייסדה וכתבה בו, והצגתי את עצמי. סטיינם הסכימה שאבוא לראיין אותה, והמגזין אהב את הראיון והפך אותו לסדרת כתבות. כך קרה שהצגתי את השאלה הזו בפני סדרה של נשים חשובות בתקופה ההיא".
ויליאם שון, העורך האגדי של הניו יורקר, התרשם מכתיבתה, וב-1976 הצטרפה קינקייד לסגל הקבוע של הכותבים בשבועון, שם כתבה עד שנת 1995. קינקייד פרסמה שם יותר ממאתיים טורים, שהצטיינו ביצירתיות חדה ואכזרית. כך למשל, טור שכתבה על מילטון פרידמן, ההוגה הכלכלי שתומך בקפיטליזם משוחרר מרגולציה ובתיאוריית "היד הנעלמה", כלל רק את פירוט חשבון ההוצאות שלו בשעה שייעץ לממשלת פינושה בצ'ילה.
קינקייד מספרת שכאשר כתבה בניו יורקר, רבים שאלו אותה, במיוחד נשים, איך השיגה את המשרה. קינקייד פירשה את השאלות כהתייחסות להיותה אשה שחורה צעירה "משום מקום... אין לי תארים. אין לי כסף. אני מגיעה ממקום עני. הייתי משרתת. נשרתי מהמכללה. פתאום אני כותבת בניו יורקר, וחיה חיים כאלה, וזה כנראה מעצבן אנשים".
שלוש שנים לאחר תחילת עבודתה בניו יורקר, התחתנה קינקייד עם אלן שון, בנו של עורך הניו יורקר, ונולדו להם שני ילדים. היא התגרשה משון בשנת 2002, אבל אומרת שבהחלט לא התגרשה מהיהדות .
ב-2006 היא התגיירה, כחלק מחינוך ילדיה. "זה קרה כי ניסיתי לגרום לילדים שלי לעשות אינטגרציה בין כל המרכיבים השונים של הזהות שלהם", סיפרה בראיון עיתונאי. "המשפחה שלי באה מחלק אחד בעולם ומנסיבות היסטוריות מסוימות, המשפחה של אביהם באה מחלק אחר של העולם מנסיבות היסטוריות מסוימות, אז ניסיתי להגיד: תראו, זה מי שאתם, או מי שאתם יכולים להיות. אז לקחתי אותם כילדים לבית הכנסת, אבל הבנתי שאם אני רק מסיעה אותם ומורידה אותם שם לבד, הם לא יישארו. אז נשארתי איתם שם ובמשך הזמן נהייתי כל כך מעורבת בבית הכנסת וזה נהיה ברור שאני חלק מחיי האנשים שם, אז התגיירתי ומעולם לא הבטתי לאחור". ילדיה מגדירים את עצמם לדבריה גם כשחורים וגם כיהודים.
במסה In History כתבה קינקייד: "המקום שממנו אני באה נקרא על שם כנסייה. הכנסייה הזאת היתה בוודאי חשובה לכריסטופר קולומבוס, אבל כנסיות אינן חשובות, בעצם, לאנשים שנראים כמוני. אני יודעת את השם של הכנסייה, גם אם אני לא מכירה או מחבבת את האנשים שקשורים לכנסייה הזאת, היא יותר מוכרת לי, הכנסייה הזאת, מהאדמה שאני ניצבת עליה. קולומבוס רוקן את האדמה של האנשים שנראים כמוני, ואז הוא רוקן את האנשים. הוא פשוט רוקן את האנשים. ורק כאשר האדמה היתה ריקה לגמרי, אני, והאנשים שנראים כמוני, הפכנו לנוכחים".
בראיון עיתונאי אמרה: "אני לא מרגישה שאני כותבת מתוך פצע, אלא מתוך רגישות להיסטוריה האישית שלי, לחוויה שלי, מתוך רצון להציג את מה שקרה. קשה מאוד למצוא ספרות שמשקפת את מה שבאמת התרחש בצד של העולם שממנו אני באה [...] הדברים האלה [קולוניאליזם] שאני מתארת אינם צלקת או פצע - הם אמת, הם מה שקרה. מתוכם אני כותבת. ההגדרה של הכתיבה שלי כנובעת מפצע או מצלקת למעשה מקטינה אותה. אומרים שהספרים שלי מלאים כעס וזעם, וכך נוצר הרושם שלמעשה אין כאן ספרות, אלא מין פגם שאני, אישה כועסת או זועמת, סובלת ממנו. זה אפילו מעליב. אף אחד לא יגדיר סופר גבר לבן כ'סופר כועס'".
על המרכיבים הביוגרפיים בכתיבתה אמרה בראיון עיתונאי: "כל מה שאני אומרת אמת, וכל מה שאני אומרת אינו אמת. שום דבר מזה לא יתקבל כראיה משפטית".
על יחסה עם השפה האנגלית, שפת הכובש הבריטי באי אנטיגואה עד שנת 1981, אמרה: "אין לי יחסים קלים עם השפה האנגלית, אבל התודעה שלי מושפעת משייקספיר, מילטון, האחיות ברונטה וכו'. זה מה שזה. פרנץ פאנון כתב על הדבר הזה שנקרא התודעה הכפולה. יש לי כזאת תודעה כפולה, או בעצם תודעה משולשת. מתברר שבקיום המודרני יש לך יותר מתודעה אחת. בחוויה המודרנית יש לנו המון תודעות, זה התחיל בכפייה דרך הקולוניאליזם, אבל ככל שאנחנו פוגשים זה את זה יותר אנחנו מודעים זה לזה. השפה האנגלית התחילה כעיוות, כסילוף בחיי, אבל שום דבר לא נשאר אותו דבר. הסילוף הוא כעת פשוט נורמלי, זה אחד הדברים שקורים. כל הסילופים נהפכים לנורמליים".
האינטלקטואל והמבקר השחור, הנרי לואיס גייטס, שהקים את המחלקה ללימודי אפריקה ואמריקה באוניברסיטת הרווארד, הזמין אותה להצטרף למחלקה, שם היא מכהנת כפרופסור.
קינקייד היא חובבת גינון נלהבת. היא כתבה על כך הרבה ואף מלמדת זאת בהרווארד.
בראיון עיתונאי אמרה: "לתלמידים שלי שרוצים לכתוב אני אומרת: קראו הכול. החל מרומנים עבי כרס ועד לכיתוב על קופסת קורנפלקס - אולי תמצאו שם מילה שאתם אוהבים, ותלכו לבדוק אותה במילון. אל תלכו לסדנאות כתיבה; לכו לסדנאות קריאה. אני ממליצה להם גם לשים לב לכל דבר. להיות סקרנים. אבל זה כנראה משהו שצריך להיוולד איתו, סקרנות".
ספריה שתורגמו לעברית: מר פוטר (עם עובד), אני ג'ון/לוסי (הקיבוץ המאוחד), מקום קטן (לוקוס).
קינקייד זכתה בפרסים ועיטורים רבים, בהם פרס פמינה לספרות (2000), פרס הספר האמריקאי (2014) ופרס דן דוד לספרות, שהוענק לה במאי 2017 יחד עם הסופר א"ב יהושע.
קינקייד ביקרה בישראל פעמים רבות, והתבטאה תמיד באופן מקורי ומעורר מחשבה על הכיבוש (ראו למטה קישורים לראיונות).
על תהליך הכתיבה סיפרה בראיון עיתונאי: "אני כותבת הרבה בראש שלי, וכמעט תמיד כשאני שוכבת במיטה. אחר כך אני קמה וכותבת על נייר, אבל את הטקסט עצמו אני בונה בראש. אני מאוד מבודדת במהלך הכתיבה, וזה תהליך שתמיד יש בו גם מיטה. הרבה פעמים יוצא לי לכתוב מתוך מצבים של התבוננות, חלומות בהקיץ, שכבר בילדות היו לי".
המבקר והמרצה ד"ר עמרי הרצוג, מחבר אחרית הדבר לתרגום לעברית של מקום קטן, כינה את כתיבת של קינקייד "שערורייה של אומץ ושל גאווה", והקדיש לה מסה אישית שנפתחת כך: "שלוש שנים הייתי מאוהב בג'מייקה קינקייד. הייתי מאוהב בה מטעמים אנוכיים לחלוטין, שהם מטבעה של אהבה אינפנטילית, יוקדת ורוגשת: הנובלה שיצאה בעברית, לוסי, שינתה את חיי. כך בפשטות: היא שינתה את האופן שבו אני קורא וכותב, היא הסבירה לי בעריצות את חסרונותיי ופגמיי, והותירה אותי לקושש את השברים. וכמו מאהב נבגד, חידשתי את חיזוריי בעוצמה אובססיבית, מזוכיסטית: קראתי את כל מה שכתבה - שירים, מסות, ספרי גננות ופרוזה; התבוננתי בתמונותיה ברשת. כתבתי עליה, לימדתי אותה, דיברתי אותה. מי שלא היה שותף לאהבתי, נודה במחי יד".
