"אני, מַחְמוּד אלמאשי, כבר לא מייחל לשום דבר", אומר בסוף ימיו משורר סורי שחי לבדו בבקתה על שפת אגם אל־אסד – פרויקט אדיר ממדים והרסני שיזם חאפז אל־אסד, אשר בניסיון להפוך את סוריה לפורייה ומשגשגת גרם להצפת שטחים נרחבים, להיעלמות כפרים שלמים ולאובדן אוצרות ארכיאולוגיים.
מחמוד שט יום-יום בסירת עץ על האגם וצולל במימיו, כמו כדי להציל את זיכרונותיו ששקעו בו עם הכפר שבו חי, שהוצף. הוא פונה בגעגועים אל אשתו ונזכר בעבודתו כמורה ללשון, במשפחה שהקים, בשנות המאסר שריצה בצעירותו תחת שלטונו של חאפז אל־אסד. הוא מספר על חייו הפרטיים, ובה בעת מספר על סוריה. כמשורר, דבריו נמסרים באופן לירי, אולם לא נעלמת מהם ביקורת קשה על אסד האב ועל אסד הבן, על הנתק שלהם מעמם, ועל האלימות הקשה והדיקטטורה שהשיתו על ארצם.
מחמוד או ההצפה מאת הסופר והמשורר הבלגי אנטוּאן ווֹטֶרס כתוב כפרוזה שירית, ובין שורות הספר מובא ציטוט מאותו הים של עמוס עוז.
בהתחלה, בשניות הראשונות, אני נוגע
תמיד בליבי, לוודא שהוא פועם.
כי נדמה כאילו נִשמתי פורחת.
אני מהדק את מסכת הצלילה, נאחז בחרטום הסירה,
מנענע את רגליי.
הרוח נושבת בחוזקה.
היא מדברת.
אני מקשיב לה.
במרחק נראים שדות האבטיחים,
גג בית הספר הישן ופרחי זעפרן.
השמש חמה, אבל המים צוננים,
והזרם מתחזק מדי יום.
בקרוב, כל זה ייעלם.
האם את חושבת שיגיעו הנה
מצלמות מרחבי תבל לתעד את זה?
האם את חושבת שזה יעבור את המסכים,
שרה?
מה זה משנה?
