חובבת טריוויה מנהלת משא ומתן עם שכנתה על שמלת כלה שהושלכה לפח; גבר ואישה זרים זה לזה נוטשים מסיבה וממשיכים יחד למסע לילי; עיתונאית שכמהה לילד מבקשת מזור אצל זקנה בלב יער; אישה מתמכרת למשחק חידתי המתנהל הרחק מעיר מגוריה; זוג אורחים בחתונה מנסה לממש תכנית שתכריע את עתידו, ועוד סיפורים ביכולנו להיות נהדרים, ספרה הראשון של מירי שחם.
סיפוריה של שחם נטועים בריאליה המקומית, אך גם פורצים את גבולותיה השבירים אל עבר עולם הפנטזיה. במרכזם דמויות הנדחקות לגלם את התפקיד שהוקצה להן, ובה בעת מגדלות בתוכן חלל סמוי שבו הן זרות גם לעצמן. בכתיבה משחקית, שוצפת ורבת המצאות, נשזרים רגעי צחוק ברגעי פיכחון מועכי לב.
מתוך הקבר של אריס סאן
הלילה הוא פרק הזמן שמקדש את אי העשייה. רק בלילה אפשר לנסות לנחש איך מרגישים כשנִמסכים לתוך הנצח, אל חשכת הלא כלום, אותה חשֵׁכה שקודמת ללידה ונמשכת אחרי המוות.
יש מי שזוכות לכך עוד במהלך חייהן. נשים, שאיש כבר לא יפקוד, דוחקות עמוק לתוך עלטת המגֵרה את תחתוני הפיתוי שקנו ברגע של חולשה. בחולצת טריקו פשוטה הן נשענות מהחלון החוצה ומעשנות אל הרחוב, מתוך ידיעה ודאית שנגזל מהן דבר־מה יקר־ערך, משהו שרק הלילה עשוי להחזיר. אבל מה?
*
כשהלילות נמתחים כמו גומייה בתחתונים קטנים מדי, אני קוראת רצף של ערכים מומלצים בוויקיפדיה. למשל, על הזמר אריס סאן, זה ששר "סיגל סיגל" ו"בום־פם בום־פם". ידוע שהוא מת בהונגריה ונקבר בניו יורק, אבל מי העלה בדעתו שהקבר שלו - בבית קברות פסטורלי בשכונת פלאשינג ברובע קווינס - הוא הקבר הצמוד לקברו של לואי ארמסטרונג, חצוצרן הג'אז הבלתי נשכח?
