אסופת סיפורים של פרימו לוי, שראתה אור במקור ב-2021 בעריכת פַאבְּיו לוי, בנו של המחבר, וחוקר הספרות דוֹמֶניקוֹ סְקארפָּה, ובה עשרה סיפורים המייצגים את כתיבתו המגוונת כל כך של הסופר האיטלקי המחונן.
למרות השם האירוני אַוּשוויץ, עיר שלֵווה – המשקף את הפרספקטיבה של גרמנים אפורים שהעדיפו לא לדעת – לא נמצא בסיפורים את האירועים הברוטליים הצפויים. רק בשניים מן הסיפורים זירת ההתרחשות היא אַוּשוויץ בזמן אמת, וגם בהם המוקד הוא ברגעי הפוגה, יוזמה, חיוניות ואפילו עליזות. בכמה סיפורים אחרים עולים תעלומות וצירופי מקרים ממרחק מרכך של עשרות שנים. עיקרו של הספר הוא פרי התרחבות או התקה למציאויות אחרות, אנלוגִיוֹת. אַוּשוויץ כמו ניתקת ממקומה ושבה ומבזיקה במקומות אחרים ובהקשרים בדיוניים.
שליש מן הספר תופסת שלישייה של סיפורי מדע בדיוני: באחד מהם מתנהל בברלין פרויקט מחקרי שנועד למצוא דרך ליצירת אדם־על חדש; בשני מומצאת תרכובת כימית ההופכת כאב וסבל גופניים ונפשיים לחוויה של תענוג ושמחה; והשלישי מספר על ערב בשנת 2115, או נחגגת ההפשרה השנתית לכמה שעות של אשה בת 163, שהתנדבה לפני 140 שנה להיות מוקפאת בניסוי נועז של שיגור אדם אל העתיד.
עבדנו יחד שבועות רבים בבוץ. לכל אחד מאיתנו הזדמן למעוד בו, בבוץ החלקלק והעמוק של המקום העגום ההוא: אבל הודות למעט האצילות החייתית השורדת אצל כל אדם עשינו כל מאמץ להימנע מנפילות, להפחית למינימום את תוצאותיהן (ודאי שמתם לב שבדיוק שיווי־המשקל הפנטסטי שלהם מעניק לחתולים נִכְבָּדוּת ללא־עוררין). אדם על האדמה הוא נִקלה, מושא לצחוק. לא אדע לומר מדוע, אבל ככה זה, ותמיד היה ככה, וכולם יודעים זאת.
