אל ילדי המחר

אָכֵן, בְּיָמִים אֲפֵלִים אֲנִי חַי.
מִלָּה שֶׁל יֹשֶר־לֵב הִיא אִוֶּלֶת. מֵצַח חָלָק
מַשְׁמָע קֵהוּת. הָאִישׁ שֶׁצּוֹחֵק,
עֲדַיִן לֹא הִגִּיעוּ לְאָזְנָיו
הַחֲדָשׁוֹת הַנּוֹרָאוֹת.

אֵילוּ יָמִים הֵם שֶׁשִּׂיחָה
עַל עֵצִים כָּמוֹהָ כְּפֶשַׁע כִּמְעַט,
מִשּׁוּם שֶׁפֵּרוּשָׁהּ שְׁתִיקָה עַל עַוְלוֹת רַבּוֹת כָּל־כָּךְ.
אוֹתוֹ אִישׁ הַפּוֹסֵעַ שַׁאֲנָן בָּרְחוֹב
הַאִם הוּא זָמִין לִידִידָיו
הַשְּׁרוּיִים בִּמְצוּקָה?

נָכוֹן: עוֹדֶנִּי מַרְוִיחַ אֶת לַחְמִי
אֲבָל הַאֲמִינוּ לִי: אֵין זֶה אֶלָּא מִקְרֶה. דָּבָר
מִמַּה שֶּׁאֲנִי עוֹשֶׂה אֵינוֹ מַקְנֶה לִי אֶת הַזְּכוּת לֶאֱכֹל לָשֹבַע.
פָּסְחוּ עָלַי בְּמִקְרֶה (אִם מַזָּלִי לֹא יְשַׂחֵק לִי
אֲנִי אָבוּד).

אוֹמְרִים לִי: אֱכֹל וּשְׁתֵה! שְׂמַח שֶׁיֵּשׁ לְאֵל יָדְךָ!
וְאוּלָם אֵיךְ אֹכַל וְאֶשְׁתֶּה וַאֲנִי גּוֹזֵל אֶת פַּת־לַחְמִי
מִפִּיו שֶׁל מְזֵה־הָרָעָב, וְכוֹס
הַמַּיִם שֶׁלִּי חֲסֵרָה לַצָּמֵא?
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן אֲנִי אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה.

גַּם לִהְיוֹת חָכָם הָיִיתִי רוֹצֶה.
בִּסְפָרִים עַתִּיקִים נֶאֱמָר, אֵיזֶהוּ חָכָם:
הַמִּתְרַחֵק מִן הַמָּדוֹן שֶׁבָּעוֹלָם וּמְבַלֶּה
אֶת קִצְבַּת חַיָּיו בְּלִי פַּחַד,
מִסְתַּדֵּר בְּלִי אַלִּימוּת,
גּוֹמֵל טוֹב לְרַע,
אֵינוֹ שׁוֹקֵד עַל מַאֲוַיָּיו אֶלָּא מִתְעַלֵּם מֵהֶם,
הִנֵּה זֶה הוּא הֶחָכָם.
וְכָל זֶה אֵין בְּיָדַי לַעֲשׂוֹת:
אָכֵן, בְּיָמִים אֲפֵלִים אֲנִי חַי.