אחת מפסגות יצירתו של טאריֵי וֵסוֹס (1970-1897), מגדולי הסופרים הנורווגיים במאה העשרים, בתרגום המופתי כתמיד של דנה כספי.
הֵגֶה יושבת כל היום וסורגת סוודרים. עליה לפרנס לא רק את עצמה, אלא גם את מתיס, אחיה הצעיר המכונה "הגולם". הם גרים בבקתה מבודדת בכפר נורווגי ליד האגם. כאשר מתיס מגלה שהחרטומנים שינו את מסלול נדידתם והם עפים עכשיו ממש מעל הבית של הגה ושלו, הוא נרגש. כיצד זה קרה? מה זה אומר? אבל הגה טרודה במטלות היום־יום ורק מעודדת אותו לצאת למצוא עבודה.
מתיס מתבלבל בין האנשים "החזקים והחכמים", הוא משתרך מאחור ונאלץ להתהלך לבדו עם מחשבותיו המתפתלות. רק בשעה שהוא יושב בסירתו וחותר, יורדות המחשבות היישר למשוטים בפסים סדירים. בעידודה של הגה הוא הופך את סירתו למעבורת, יושב שעות באגם ומחכה.
עולמו הפנימי של מתיס עשיר ודמותו נחקקת בזיכרון. קשייו להתנהל בעולם חודרים אל הלב פנימה. היער, הציפורים, תנודות הנפש - כל אלה מתוארים במילים פשוטות וכמו חיים בתוכנו ממש, ומעל המילים הפשוטות מרחפת כל העת אימה דקה. האימה והפשטות כרוכות זו בזו והולכות ומסתבכות, ממש כמו מחשבותיו של מתיס.
מַתיס בדק אם השמיים בהירים ונקיים מעננים הערב, וכאלה היו השמיים. ואז פנה אל הֵגֶה, אחותו, וכדי לעודד אותה אמר לה: "את כמו ברק, את."
הוא נרעד קצת למשמע המילה שהוציא מפיו, אבל חש מוגן שכן השמיים היו יפים. "אני מתכוון, עם המסרגות שלך," הוסיף. הֵגֶה הנהנה באדישות והמשיכה לסרוג את הסוודר הגדול. המסרגות נצנצו. היא עבדה על דוגמת שושן ענקי בעל שמונה עלי כותרת, שבקרוב יֵשֵב בין כתפיו של גבר כלשהו. "אני יודעת," ענתה הֵגֶה בכנות. "אבל גם את מקבלת ממני משהו בתמורה, הֵגֶה." הוא הקיש באַמָתוֹ על בּרכּוֹ באִטיות - כמו שעשה תמיד כשחשב. מעלה מטה, מעלה מטה. הֵגֶה כבר מזמן הפסיקה לבקש ממנו להימנע מהמנהג המייגע הזה. מתיס המשיך: "אבל את לא ברק רק עם פרחי שושן של שמונה עלי כותרת, את ברק בכל מה שאת עושה." היא פטרה אותו בביטול. "כן כן כן." מתיס השתתק בסיפוק.
