סיפורה של סמירה, ילדה יפה כמו בובה ומכאן הכינוי קוּקוֹלְקָה (בובה ברוסית), מתחיל במעון ילדים באוקראינה של שנות התשעים של המאה העשרים. שם מתגוררת סמירה עם חבריה, המחכים כולם להורים מאמצים.
כאשר חברתה הטובה מרינה נלקחת לאימוץ, משתנים גם חייה. היא מוצאת את דרכה לחבורת ילדים, לומדת לכייס ולגנוב, שרה ברחוב כדי לקבץ נדבות וחולמת - להיות זמרת ולפגוש שוב את מרינה. אלא שאת מרינה אימצו זוג הורים גרמנים, ואיך תגיע סמירה לגרמניה?
ספר ביכורים סוחף של הסופרת הגרמנייה ממוצא אוקראיני לאנה לוקס - על חייהם של ילדים בלי הורים בשולי החברה; ועל כוח רצון, תושייה, תשוקה עזה לחיים ותקווה.
את ההתחלה אינני זוכרת. הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל חמש בערך. זה היה ב-1993. את זה חישבתי מאוחר יותר, כי ב-1995, קצת לפני תחילת בית הספר, אמרו לי שאני בת שבע.
יש לי תחושה כאילו בילדות שלי היה רק חורף. אני נזכרת באולם השינה הענקי והקר ובמיטות הברזל. הן ניצבו שם באינסוף שורות. בהן ישנו. בלילות וגם בצהריים. כל מה שהותר לנו לעשות במעון הילדים הוגדר במפורש, גם השינה. קודם כול היה על כולנו ללכת לשירותים. אחר־כך היה עלינו להתפשט ולמסור את הבגדים שלנו מקופלים. אסור היה לנו לשמור לעצמנו שום דבר, אפילו לא את התחתונים. אפילו לא כשהחימום שוב כבה. כלומר, הרבה ילדים עשו במיטה, וכדי שלא יתלכלכו כל הבגדים, היה על כולנו לישון עירומים. בעיניי זה היה בהחלט נכון, שהילדים, אשר שוב ושוב המשיכו לעשות במיטה, למרות העונשים, ילכו לישון עירומים. אלא שרבים מאִתנו בכלל לא עשו במיטה, ובכל זאת נאלצו להתפשט לגמרי. על כל פנים, אלה שעשו במיטה היו תמיד אותם ילדים. כולם כינו אותם מסריחים. אני גם לא יודעת למה הם לא רצו להפסיק עם זה. אני הייתי מפסיקה עם זה מייד, אם הייתי חוטפת כל־כך אחרי זה.
