הנה הוא כאן, החלק הרביעי והאחרון בסדרת הרומאנים הנפוליטניים של הסופרת האיטלקייה אלנה פרנטה.
הסיפורים של לילה ואלנה נפרשים כאן מאמצע שנות השלושים לחייהן ועד שנות השישים שלהן. אלנה, כעת סופרת בינלאומית מצליחה, שפרצה לעולם הגדול, ולילה, שכל ימיה לא יצאה מנפולי, אך המריאה גבוה בעיר עצמה, חוזרות שתיהן להתגורר בשכונת ילדותן, והסימביוטיות שלהן שואבת לתוכה גם את הדור השני, את ילדיהן. השכונה, מסתבר, אוחזת בהן בחוזקה ואינה מרפה. כל מה שיש להן, לטוב ולרע, נובע ממנה.
הרומאנים הנפוליטניים מגיעים בספר האחרון לפינָלֶה, המגלה עד כמה הכרך הפותח היה מחושב וטמן בחובו את זרעי הכרך הרביעי: שורת פרטים, מסוג הבובות האבודות טינה ונוּ של שתי הילדות אלנה ולילה, מתהדהדים בסוף הדרך כדי להיות מוארים באור לא־צפוי בסגירה. כך, בתפירה עילית, נהפך עמלה של אלנה גרקו - שכתבה "חודשים וחודשים וחודשים" את כרכי הרומאנים הנפוליטניים "כדי לשוות לה [ללילה] צורה שקווי המתאר שלה לא יתמוססו" – לעמל שהספר מטיל ספק בהצלחתו.
"הברז טיפטף, המקרר זימזם, מישהו צחק בחצר. פייטרו היה גדול, היו לו פרקי־אצבעות גדולים ולבנים. הוא כבר היכה אותי פעם, וידעתי שכעת יחבוט בי באלימות כזאת, שתהרוג אותי בבת־אחת, והרמתי בחדות את זרועותי כדי להתגונן. אך הוא שינה לפתע את דעתו, הסתובב והלם פעם, פעמיים, שלוש, בארון המתכת של המטאטאים. היה ממשיך בכך אלמלא נתליתי על זרועו וצעקתי: תפסיק, די, אתה פוגע בעצמך."
