מהדורה 32 לספר הדקדוק הפנימי שראה אור לראשונה ב-1991 - מפסגות יצירתו של דויד גרוסמן ואחד הרומנים הגדולים של הספרות העברית.
על רקע שכונת בית-הכרם בשנות השישים של המאה העשרים, עוקב הספר אחר עולמו הפנימי של אהרון במשך ארבע שנים של התבגרות מעוכבת. מילד מוצלח שזוכה תמיד לשבחים על המצאותיו מלאות הדמיון הופך אהרון למישהו שהחיים פסחו עליו, ובמקום להשתתף עם בני גילו בכניסה המרגשת אל עולם המבוגרים הוא מתבונן בה מבחוץ, בזעזוע.
תחת מבטו נחשפת ההתבגרות כאובדן נורא של העצמיות, מטאמורפוזה שמצמיחה גסות, זיוף ובגידה בכל מה שיקר לך. אבל מי שהשינוי הזה פוסח עליו, מי שנשאר מאחור, נידון להיוותר בודד ומעורר-גיחוך, בלתי-מובן, בושה גדולה להוריו, ילד דחוי שילך וייעלם יותר ויותר לתוך עולמו הפנימי.
במשאל שערך מעריב (יוני 2007) בין אנשי ספרות מובילים נבחר הספר לאחד מעשרה ספרי הפרוזה הטובים ביותר שנכתבו בעברית מקום המדינה.
אהרון התרומם על בהונותיו, להיטיב לראות את המתרחש למטה, את אביו ואמו יוצאים לנשום קצת אוויר בסופו של יום השרב. קטנים כל־כך מכאן. טעם אבק התריס על שפתיו ובאפו. עיניו מבריקות. לא יפה להסתכל עליהם ככה. איך ככה. ככה מלמעלה. הם ממש זעירים מכאן. כמו שתי בובות. אחת גדולה ושמנה ואיטית, והשניה קטנה וכולה מחודדת. לא יפה ככה. אבל גם מצחיק. ומה שמצחיק גם מפחיד קצת. ובעיקר מרגיז שגם צחי וגדעון, לידו, רואים אותם ככה. אבל להינתק מן המראה הוא לא יכול. יאללה, בואו כבר, רוטן צחי, אפו העבה פחוס אל התריס, ההיא תיכף תחזור ואז זה הסוף שלנו פה. תסתכלו, לחש אהרון, הנה גם גרוש־וחצי יוצאים. הוא עוד מעט ימות, אמר גדעון, תראו כמה הוא צהוב, קַמינֶר, אפילו מפה רואים שהוא ימות.
