סיפור סוחף ויוצא דופן של דויד גרוסמן על מסע משפחתי שבמהלכו נפרשים יחסים מורכבים וטעוני רגשות בין ארבעת משתתפיו. הספר, שנשא בעברית את השם אִתי החיים משחֵק הרבה, הוא סיפורן של שלוש נשים חזקות, וֶרה בת התשעים, בתה נינה, ונכדתה גילי. פרשה מרה ומושתקת מרעילה את חייהן, קורעת אותן זו מזו ושבה ומטיחה אותן זו בזו במשך עשרות שנים, עד שאין להן ברירה, והן יוצאות - יחד עם רפאל, האוהב הנצחי של נינה ואביה של גילי - למסע אל אי העונשין גוֹלי אוֹטוֹק, הנמצא מול חופי קרואטיה.
במקום הקשוח והצחיח הזה, לפני עשרות שנים, החלו הדברים להשתבש. פה היתה וֶרה כלואה ומעונה בעבודות פרך, מפני שסירבה לבגוד בבעלה המת ולהכריז עליו "אויב העם". פה הותכו יחד נאמנות מוחלטת ובגידה מייסרת.
הארבעה נסחפים למסע של רגש חשוף אל האימה והאהבה והחסד, שרק משפחות יכולות להפיק מתוכן. זה סיפור על פצע שעובר מדור לדור, על כוחו הנורא של סוד ועל אהבה שאינה דועכת גם שנים רבות לאחר שהאהוב כבר איננו בחיים.
Rafael was fifteen years old when his mother died and put him out of her misery. Rain poured down on the mourn-ers huddled under umbrellas in the small kibbutz cemetery. Tuvia, Rafael’s father, sobbed bitterly. He had cared for his wife devotedly for years and now looked lost and bereft. Rafael, wearing shorts, stood apart from the others and pulled the hood of his sweatshirt over his eyes so that no one would know he wasn’t crying. He thought: Now that she’s dead, she can see all the things I thought of her.
That was in the winter of 1962. A year later his father met Vera Novak, who had come to Israel from Yugoslavia, and they became a couple. Vera had arrived with her only daughter, Nina, a tall, fair- haired girl of seventeen whose long face, which was pale and very beautiful, showed almost no expression.
