איש קם פתאום משולחן ארוחת הערב שלו, נפרד מאשתו, אחרי שחמש שנים שתקו את "הלילה ההוא", ויוצא לדרך ל"שם", לחפש את בנו המת.
מיום ליום מתעצמת הליכתו העיקשת במעגלים סביב העיר ויוצרת מעין שדה מגנטי שפועל על העיר כולה. נסחפים אל ההלך אלה מאנשי העיר שאולי רק חיכו שיקום איש כמוהו, אשר בכוח המשאלה הגדולה שלו יעז לקרוא תיגר על הגבול שבין כאן לבין הצד האחר, של המתים.
נופל מחוץ לזמן הוא ניסיון הרואי של דויד גרוסמן למצוא מילים לשכול ולאובדן. הספר כתוב כ"סיפור בקולות", וכולל קטעים הכתובים בפרוזה, בזרם התודעה, בריתמוס שירי ובמחזאות. יצירה מיוחדת במינה, מטלטלת ושוברת לב.
רושם קורות העיר: בשעה שהם יושבים ואוכלים את ארוחת-הערב, נהפכות פתאום פניו של האיש. בתנועה חדה הוא הודף את הצלחת שלפניו. סכינים ומזלגות מצטלצלים. הוא קם ועומד, ונדמה שאינו יודע היכן הוא. האשה נרתעת בכיסאה. מבטו מרחף סביב לה ואינו נאחז, והיא – פעם אחת כבר פגע בה אסון – חשה מיד, הנה זה שוב, כבר נוגע בי, אצבעותיו הקרות בשפתיים שלי. אבל מה קרה? היא לוחשת בעיניה, והאיש מביט בה בתימהון –
– אני צריך ללכת.
– לאן?
– אליו.
– לאן?
– אליו, לשם.
– לַמקום שזה קרה?
– לא, לא. לשם.
– מה זה שם?
– לא יודע.
– אתה מפחיד אותי.
– רק עוד רגע אחד לראות אותו.
– אבל מה תראה עכשיו? מה נשאר לראות?
– אולי שם אפשר לראות? אולי אפילו לדבר אתו?
– לדבר?!
