נופל מחוץ לזמן

רושם קורות העיר: בשעה שהם יושבים ואוכלים את ארוחת-הערב, נהפכות פתאום פניו של האיש. בתנועה חדה הוא הודף את הצלחת שלפניו. סכינים ומזלגות מצטלצלים. הוא קם ועומד, ונדמה שאינו יודע היכן הוא. האשה נרתעת בכיסאה. מבטו מרחף סביב לה ואינו נאחז, והיא – פעם אחת כבר פגע בה אסון – חשה מיד, הנה זה שוב, כבר נוגע בי, אצבעותיו הקרות בשפתיים שלי. אבל מה קרה? היא לוחשת בעיניה, והאיש מביט בה בתימהון –

– אני צריך ללכת.

– לאן?

– אליו.

– לאן?

– אליו, לשם.

– לַמקום שזה קרה?

– לא, לא. לשם.

– מה זה שם?

– לא יודע.

– אתה מפחיד אותי.

– רק עוד רגע אחד לראות אותו.

– אבל מה תראה עכשיו? מה נשאר לראות?

– אולי שם אפשר לראות? אולי אפילו לדבר אתו?

– לדבר?!