שתי נובלות של דויד גרוסמן, אשר בכל אחת מהן משמיע מישהו באוזני אדם קרוב סיפור על בגידה וקנאה.
בנובלה איטרוף, שאול, גבר לא צעיר, חווה בהתמסרות מלאה, בתשוקה ובעוצמה, את הרומן של אשתו אלישבע עם גבר אחר, שאיתו היא מקיימת את חייה האמיתיים. הוא עסוק ברומן הזה כבר עשר שנים, אבל רק עכשיו, לראשונה, הוא מעניק לו מילים ומשתף בו את אסתי, אשת אחיו.
בנובלה בגוף אני מבינה, רותם, אשה-נערה, שיחסיה המנוכרים עם אמה, נילי, היו לה במשך שנים מקור לכאב, יושבת עכשיו ליד ערש הדווי של אמה כדי לקרוא באוזניה סיפור שכתבה עליה. בסיפור המדומיין הזה היא מנסה לפענח את חידת הקשר שנרקם לפני 18 שנה בין האם, מורה ליוגה, לבין נער "יחיד במינו". כעת מנסה רותם לבדוק מול אמה האם מה שארגה לסיפור, שבו העניקה לנער קול וגוף, באמת דומה למאורע הטראומטי, הנעלם ממנה, שהתרחש אז בינו לבין האם, ושאותו חוותה רותם בזמנו כבגידה של אמה. "לא חשוב גבר, לא חשוב אשה", אומרת נילי לנער בסיפורה של רותם, ובכך פותחת רותם, המספרת, מקום שבו הכל אפשרי.
איך היא עומדת בזה, הוא חושב, עוד פעם ועוד פעם הטקסים המדוקדקים שהיא חייבת לערוך, וההתרוצצות העצבנית בחדרים לפני שהיא יוצאת, דלתות של ארונות נטרקות, מגירות נפתחות ונסגרות, משהו צר ואטום נאחז בפנים היפות שלה ברגעים האלה, חס-וחלילה שתשכח איזה פרט, מסרק או ספר או בקבוק שמפו, ולא, הכל יקרוס. הוא מתיישב אל שולחן-העבודה הריק שלו ואוחז את ראשו בידיו, בעוד היא זורקת שלום חטוף מהדלת, ולבו שוקע, אפילו לא באה להיפרד, היום יהיה שם משהו מיוחד, וכבר היא יוצאת אל הרחוב במהירות, בעיניים מושפלות, שלא תפגוש במבט ותיקלע לשיחה מיותרת. איך היא לא מוותרת, מאיפה יש לה כוח לעבור את זה כל יום מחדש.