גבר רואה אשה לא מוכרת לו, כותב לה מכתב ומציע לה קשר עמוק, חופשי, עירום מכל קליפות היומיום, לצד המשך חייהם כל אחד עם בנזוגו וילדו, אבל הוא עומד על כך שהקשר יתקיים אך ורק באמצעות מלים כתובות. האשה נענית לו, אבל מקווה שתצליח להפוך את הקשר לבשר ודם של מציאות חיה.
דויד גרוסמן מביא בספרו את התכתבותם, אך רק מצד של הגבר, יאיר. את מכתביה של מרים נותר לנו רק לשער. שניהם כותבים כדי להיות. הסיטואציה השברירית, של שני אנשים הבוראים יחד עולם פרטי ואינטימי, אמורה לאפשר לכל אחד מהם "להיות כל מי שמבטך יראה בי".
מרים,
את לא מכירה אותי, וכשאני כותב לך גם אני לא לגמרי מכיר את עצמי. דווקא ניסיתי לא לכתוב, כבר יומיים אני מנסה, ועכשיו נשברתי.
ראיתי אותך שילשום בכנס המחזורים, לא ראית אותי כי עמדתי לגמרי בצד ואולי בנקודה עיוורת שלך. מישהו אמר את שמך, וכמה נערים קראו לך המורָה, והיית עם גבר אחד גבוה, בעלך כנראה. זה כל מה שאני יודע עלייך, ואפילו זה קצת יותר מדי לי. אל תיבהלי - אני לא רוצה לפגוש אותך ולא להפריע לחיים הרגילים שלך, אבל הייתי רוצה שתסכימי לקבל ממני מיכתבים. כלומר - שאוכל לספר לך עלי (מדי פעם) בכתב. לא שהחיים שלי מעניינים מי יודע מה (הם לא, ואין לי תלונות), אבל אני רוצה לתת לך את הדברים שאין לי למי לתת. אני מתכוון לדברים שאפילו לא חשבתי שאפשר לתת אותם למישהו מבחוץ, או בכלל לרצות לתת. מובן שזה לא מחייב אותך לכלום, את לא צריכה להגיב (ואני כמעט בטוח שלא תעני לי), אבל אם בכל זאת תרצי פעם לתת סימן שאת קוראת, אני רושם בחוץ מיספר של תיבת־דואר ששכרתי הבוקר ומיועדת רק לך.
