הדפסה מחודשת לספרה של הסופרת ההולנדית האהובה אנה אנקוויסט, שבמרכזו דמותה של אליזבת קוק, אשתו של קפטן קוק, מגלה הארצות האנגלי מן המאה ה-18, שחיה רוב שנותיה לבדה, בעוד קפטן קוק עסוק במסעותיו, והתמודדה לבדה עם שברונות הלב של מות ילדיהם, בזה אחר זה.
כותב מנחם פרי:
ב-2001, דרסה משאית למוות את בתה מַרגיט. דומה כי חלל התהודה הזה עיצב יותר מכל את הכתיבה של השיבה הביתה. אמנם "יש רק מוות אחד, וכל המיתות שאחריו רק חוזרות ומנערות את הייאוש הקפוא של הראשון", אבל אליזבת קוק איבדה ילד אחר ילד, ומה שהעסיק אותה במחצית השנייה של חייה הארוכים היה עיצוב הריקנות בַּזמן שעמד מלכת.
בשליש הראשון של הספר, המתנהל על מי-מנוחות, חוזר ג'יימס קוק הביתה ממסעו השני כגבר בסוף הקריירה שלו, ונראה כי מעתה ייפתח לאליזבת קיום יציב עם בעל בגמלאות, הנמצא בבית. אבל הניגוד בין חיי הבית לחיי הספנות אינו ניתן לגישור. קוק ואליזבת מתנהלים בעולמות נפרדים, ולא עולה בידה להטיל באמת עוגן אצלו, להבין מיהו. בלתי-נמנעת איפוא יציאתו למסע חדש, מסעו האחרון.
בדקוּת-המבט יוצאת-הדופן שלה, ובאיפוק העילאי, מעניקה אנה אנקוויסט נוכחות עזה, מלאת חיים, לדמותה של אשה שמתנהלת לפי המוסכמות המקובלות אבל בעולמה הפנימי היא איננה מצייתת לשום תבנית צפויה-מראש.
אבל היה דומה שפגישה קודמת נדחקת לפני זו של עכשיו, כאילו ילדה מבולבלת נמצאת בין צלעותיה. אז, אחרי המסע העולמי הראשון, הוא נכנס הביתה בצעדים גדולים, עם הכובע בידו, שזוף, שרירי.
היא עמדה רצוצה ליד הכיריים הפושרות. פרנסיס נסוגה עם הילדים אל המסדרון. הוא נעצר במרחק מטר וחצי ממנה, עיניו סקרו במהירות את הקירות ואת הרצפה – אין בובה, אין כיסא תינוקות, אין סינר מקומט עם כתמי דייסה. היא ראתה איך לחייו מאפירות.
כן, היה עליה ליפול אל זרועותיו, כמובן, הוא נעדר שנים ארוכות וכעת שב, ואכן נוצר חיבוק, אבל היא לא נמסה, היא נותרה מוּדעת לעורהּ שתָּחַם את הסיפור שעוד יהיה עליה לספר. נוּקשָה כבול עץ שכבה לצדו בלילה. הוא היה נואש, לא-מנוחם, אבל היא השאירה את אי-הנחמה מאחוריה.
היה צריך לפרושׂ בפניו את המאורעות בסִדרם העצוב. היא התיישבה במיטה, וכך, בעוד מבטה נעוץ בקיר החיוור שמולה, ביטאה בקול עצור את המלים, בקצב מהיר הרבה יותר מדי.
