הפסיכואנליטיקאי דְרִיק דה־יוֹנג חוזר לקבל מטופלים בתום הפסקה ארוכה: אשתו המתינה למותה כמה חודשים בביתם. אחותו סוזן, רופאה מרדימה, הנשואה לעמיתו למקצוע והחבר הכי טוב שלו, פטר, באה כל הימים ללוות את אשתו במסעה האחרון, וגם כעת אוחזת סוזן במושכות, והוא נעשה תלוי בה. ניכור גדול שורר בין סוזן לבתה רוֹס בת ה־19, האדם הקרוב ביותר לדְריק מכל המשפחה.
הטיפול במטופל הראשון שלו, אָלַרְד סְכוּרמן – מתמחה בבית־החולים הפסיכיאטרי – מקרטע, אך דווקא כשהמטופל מתחיל להיות שבע רצון הופכים יחסי השניים לפקעת סבוכה: סכוּרמן משתף את המטפל שלו בפרטים שהיה מעדיף לא לדעת, פרטים הנוגעים לבני משפחתו-שלו. הצטלבות הקשרים המקצועיים והאישיים נעשית בלתי-אפשרית.
דְריק דֶה־יוֹנג ממתין.
הוא ממתין בחדר־ההמתנה שלו, שלאמיתו של דבר אינו חדר אלא גומחה מתחת למדרגות, אשר יש בה מקום רק לכיסא אחד. על הקיר החלק תלוי תצלום יחיד של שורת עצים בנוף של ים שיוּבָּש.
דריק דה־יונג ממתין למטופל חדש. אולי הוא רוצה לדעת איך מרגיש מישהו שיושב כאן וממתין? לא סביר. כמעט אף־פעם לא יָשב כאן מישהו, כי דריק מרַווח את הפגישות ומקפיד שהמטופלים שלו לא ייתקלו זה בזה.
הדלתיים המוליכות לחדר־ההמתנה פתוחות; הוא הדליק את המנורות מעל לשולחן־הכתיבה, ובאלכסון, מאחורי כורסת הפסיכולוג, אף שהשעה אחת־עשרה בבוקר. הוא התיישב לרגע בכורסה וראה את הוויטראז' הלא־נקי, את שמי העננים שמאחוריו – אוקטובר, האור הולך ונמוג. אבל כאן לא, חשב, בחדר הזה צריך להיות אור צהבהב, חם. צריך להצטייד במלאי של נורות־ליבון כל עוד אפשר, נורות החיסכון החדשות שהחוק מחייב הן איומות. תאורה של בתי־סוהר.
